המשפחה מעל לכל
בעבר היה נהוג לחשוב כי יולדים ילד למען הצבא והמדינה - כדי שיהיו יותר חיילים קרביים ולהתגבר על הבעיה הדמוגרפית. הוכחה לכך הן קצבאות הילדים שנועדו לעודד את הילודה: ככל שיש יותר ילדים במשפחה, כל ילד מקבל קצבת ילדים יותר גבוהה. היום נהוג לראות את הילד כמשלים למשפחה ולחיי זוגיות אך עדין קיימת התפיסה כי משפחה מאושרת ומושלמת, כוללת לפחות שני ילדים (ואולי שלושה). ככה חינכו את כולנו, הנשים. לימדו אותנו באופן גלוי או סמוי כי המשפחה היא ערך עליון והיא ועומדת מעל לכל. כמו כן לימדו אותנו שהגבר צריך להתפתח בעבודתו והוא המפרנס העיקרי. לכן, אם אישה רצתה להגשים את עצמה ולהתפתח, היא הייתה צריכה לזכור את יעודה בחיים. גבר הטוען כי הוא רוצה להתחתן או רוצה להוליד בגיל יותר מבוגר (אם בכלל) אינו זוכה ביחס שלילי. אם הוא עבר את גיל השלושים ועדין לא נשוי, הוא נחשב דון ז'ואן ומגיבים על כך בחיוך. אישה הטוענת כי היא אינה רוצה להתחתן או רוצה ללדת בגיל יותר מבוגר (אם בכלל) זוכה ליחס שלילי ובמבטים תמהים. אם היא עברה את גיל השלושים ועדין לא נשואה, היא מקבלת מבטי רחמים ועידוד כי היא עוד תמצא את המכסה המתאים לה.
קריירה או משפחה?
אך אנו הנשים של היום מתקדמות ומודרניות, רצינו לצאת לעבודה ולא סתם לשבת בבית ולגדל ילדים. רצינו להתפתח מחוץ לבית, להיות טובות במה שאנחנו עושות. אבל מאחר וקיבלנו את החינוך שגורס שאישה צריכה לדאוג למשפחה והילדים, רבות מאיתנו בחרו בקריירה שתאפשר לנו להיות גם טובות בעבודה וגם טובות בבית: מורות, גננות, מנהלות-חשבונות, אחיות וכדומה. מעטות מאיתנו שמו את הצרכים והחלומות שלהן במרכז והבינו, שגם לבן הזוג יש חובות בבית, בדיוק כמו להן. הדבר נכון בעיקר אם הן בעלות מקצוע שמאפשר להן להרוויח כמו בן הזוג ואולי אף יותר. מרביתנו החלטנו להיות סופרוומן: להיות טובות בבית כמו שחינכו אותנו וטובות בעבודה בכדי להתפתח.
אחרי שהילדים גדלו, אנחנו, הנשים, מבינות שזה מצב לא אפשרי ולא רצוי מבחינתינו: או שהקרבנו את התפתחותינו האישית או שלא ויתרנו עליה אבל בבית נשאנו ברוב העול.
אימון אישי - העצמת נשים
נשים רבות מגיעות לאמון בשלב שהן רוצות למצוא מחדש את האיזון בין הבית לקריירה, וכמובן למצוא קריירה שתתאים להן ללא ויתורים.
למרות זאת, כאשר מדובר במתאמנת, המשפחה תמיד תהיה במרכז ביחד עם הקריירה. היא אף פעם לא תשכח את יעודה בחיים. לעומתה, מתאמן יציין את משפחתו במפגש הראשון או אולי במספר מפגשים ראשונים והוא אף יציין, שהוא רוצה להקדיש מזמנו יותר למשפחה. אך כאשר מדובר בקריירה חדשה או תפקיד חדש, הוא מוכן להתאמץ בשנים הראשונות והמשפחה נשכחת שוב.
בעבר היה נהוג לחשוב כי יולדים ילד למען הצבא והמדינה - כדי שיהיו יותר חיילים קרביים ולהתגבר על הבעיה הדמוגרפית. הוכחה לכך הן קצבאות הילדים שנועדו לעודד את הילודה: ככל שיש יותר ילדים במשפחה, כל ילד מקבל קצבת ילדים יותר גבוהה. היום נהוג לראות את הילד כמשלים למשפחה ולחיי זוגיות אך עדין קיימת התפיסה כי משפחה מאושרת ומושלמת, כוללת לפחות שני ילדים (ואולי שלושה). ככה חינכו את כולנו, הנשים. לימדו אותנו באופן גלוי או סמוי כי המשפחה היא ערך עליון והיא ועומדת מעל לכל. כמו כן לימדו אותנו שהגבר צריך להתפתח בעבודתו והוא המפרנס העיקרי. לכן, אם אישה רצתה להגשים את עצמה ולהתפתח, היא הייתה צריכה לזכור את יעודה בחיים. גבר הטוען כי הוא רוצה להתחתן או רוצה להוליד בגיל יותר מבוגר (אם בכלל) אינו זוכה ביחס שלילי. אם הוא עבר את גיל השלושים ועדין לא נשוי, הוא נחשב דון ז'ואן ומגיבים על כך בחיוך. אישה הטוענת כי היא אינה רוצה להתחתן או רוצה ללדת בגיל יותר מבוגר (אם בכלל) זוכה ליחס שלילי ובמבטים תמהים. אם היא עברה את גיל השלושים ועדין לא נשואה, היא מקבלת מבטי רחמים ועידוד כי היא עוד תמצא את המכסה המתאים לה.
קריירה או משפחה?
אך אנו הנשים של היום מתקדמות ומודרניות, רצינו לצאת לעבודה ולא סתם לשבת בבית ולגדל ילדים. רצינו להתפתח מחוץ לבית, להיות טובות במה שאנחנו עושות. אבל מאחר וקיבלנו את החינוך שגורס שאישה צריכה לדאוג למשפחה והילדים, רבות מאיתנו בחרו בקריירה שתאפשר לנו להיות גם טובות בעבודה וגם טובות בבית: מורות, גננות, מנהלות-חשבונות, אחיות וכדומה. מעטות מאיתנו שמו את הצרכים והחלומות שלהן במרכז והבינו, שגם לבן הזוג יש חובות בבית, בדיוק כמו להן. הדבר נכון בעיקר אם הן בעלות מקצוע שמאפשר להן להרוויח כמו בן הזוג ואולי אף יותר. מרביתנו החלטנו להיות סופרוומן: להיות טובות בבית כמו שחינכו אותנו וטובות בעבודה בכדי להתפתח.
אחרי שהילדים גדלו, אנחנו, הנשים, מבינות שזה מצב לא אפשרי ולא רצוי מבחינתינו: או שהקרבנו את התפתחותינו האישית או שלא ויתרנו עליה אבל בבית נשאנו ברוב העול.
אימון אישי - העצמת נשים
נשים רבות מגיעות לאמון בשלב שהן רוצות למצוא מחדש את האיזון בין הבית לקריירה, וכמובן למצוא קריירה שתתאים להן ללא ויתורים.
למרות זאת, כאשר מדובר במתאמנת, המשפחה תמיד תהיה במרכז ביחד עם הקריירה. היא אף פעם לא תשכח את יעודה בחיים. לעומתה, מתאמן יציין את משפחתו במפגש הראשון או אולי במספר מפגשים ראשונים והוא אף יציין, שהוא רוצה להקדיש מזמנו יותר למשפחה. אך כאשר מדובר בקריירה חדשה או תפקיד חדש, הוא מוכן להתאמץ בשנים הראשונות והמשפחה נשכחת שוב.
