ב
בפעם הקודמת הסברנו שהרגשות מתלבשות במעשה הגשמי ועל ידי זה מתקשרים לבורא עולם. הסברנו כי אף על פי שמבחינת מבנה הנפש הכוחות (שכל ורגש) הם נעלים יותר מהלבושים (מחשבה, דיבור ומעשה), בכל זאת מצד ההתקשרות לבורא דווקא הלבושים יותר נעלים, הרבה יתר נעלים.
הבורא ותורתו
נקודת ההסבר הייתה שכיוון שהתורה היא אחד עם הבורא, והלבושים מאחדים את הנפש שלנו עם התורה (דווקא כשמתלבשים במחשבה, דיבור ומעשה), לעומת הכוחות בנשמה שאפילו אם יהיו בשיאם (נרגיש אהבת השם במלוא העוצמה) עדיין לא יגיעו לאותה רמת חיבור כמו הלבושים, ולכן אומרים כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". אפילו אם נכוון את כל הכוונות הכי חזקות וכל ההרגשות הכי מרגשות לא נגיע לאותה רמת חיבור שנפעלת על ידי המעשה הגשמי.
היום ננסה להסביר מה ההבדל בין קיום מעשה בפועל לבין לימוד, במילים אחרות מה המעלה בלימוד תורה על מצוות מעשיות.
אך קודם לכן, נשארנו עם שאלה אחת מפעם שעברה איך בורא עולם האינסופי הצליח לצמצם את עצמו לתוך מעשים מסוימים ?
סוד הצמצום
איך בורא עולם האינסופי הצליח להכניס את עצמו בתוך המצוות ?
שוב הכל תלוי איך אנחנו תופסים את הבורא, נציג שלוש אופציות:
אופציה ראשונה
בורא עולם הוא מאוד מאוד גדול, הכי גדול שיש אבל גם לו יש את ההגבלות שלו.
למשל, הוא כל כך גדול שלא באמת מעניין אותו מה קורה כאן למטה, זה לא ממש משנה לו, ולא ממש מזיז לו.
אופציה שניה
בורא עולם הוא בלי גבול, אינסוף, אין לו הגבלות.
תפיסה זו נכונה יותר אך גם כאן עלולה להיווצר בעיה.
תפיסה זו עלולה להביא אותנו למחשבה שכיוון שהוא לא מוגבל והעולם כן מוגבל, לכן שוב לא ממש משנה לו מה קורה כאן, או אפילו בצורה קיצונית יותר אפשר לחשוב שכיוון שהוא אינסוף הוא לא יכול להיות בתוך דברים מוגבלים וממילא כדי "לתפוס" אותו צריך להתפשט מהגשמיות ולהתחבר דווקא לרוחניות. מעבר לבעיה שתפיסה זו עלולה להרחיק אותנו מהקיום המעשי של המצוות, יש איתה בעיה אחרת, כי גם לפי תפיסה זו אנחנו בעצם מגבילים את הקב"ה, אנחנו קובעים שהוא דווקא אינסוף ולא משהו אחר. זה אמנם נשמע קצת מסובך אבל בעצם אנחנו מגבילים אותו בהגבלת ה"בלי גבול".
אופציה שלישית
בורא עולם אינו מוגבל לא ב"גבול" ולא ב"בלי גבול". הוא למעלה משניהם וממילא יכול לאחד את שניהם. הוא יכול לאחד גבול ובלי גבול. יתירה מזה כאשר הוא מסתכל "מלמעלה" על ה"גבול" ועל ה"בלי גבול" שניהם נראים לו אותו דבר. מה שלנו נראה שה"בלי גבול" יותר נעלה זה רק מהזווית שלנו, אך הוא כל כך נעלה משניהם, שבמקום של הבורא בכבודו ובעצמו שניהם אותו דבר, ואדרבה הוא נמצא דווקא בחיבור של שניהם ביחד.
כש"תופסים" את הבורא בדרך השלישית אז אפשר להבין שיש לו את היכולת לצמצם את עצמו בתוך העולם הזה הגשמי, איפה שהוא יקבע ללא שום מחויבות קודמות, ואת זה הוא אכן עשה כשנתן לנו את התורה, הוא צמצמם את עצמו בתוך אותיות התורה, בתוך הסיפורים ובתוך ההוראות, ולכן עכשיו כשמקיימים הוראה שלו, תופסים אותו בעצמו.
צמצום ולא סילוק
אפשר היה לחשוב שהכוונה בצמצום היא שהבורא לא הכניס את כל כולו בתוך התורה אלא רק חלקים מסוימים, אבל לא זו הכוונה בצמצום.
אסטרונאוטים בחלל
כשמטיסים אסטרונאוטים לחלל, צריך לצייד אותם באוכל אבל אין מספיק מקום לתת להם אוכל לתקופה ארוכה, לכן פיתחו בנאס"א קפסולות של אוכל מיוחדות שבתוך קפסולה אחת נמצא כל מה שצריך לאכול ביום שלם, הצמצום הוא לא ויתור על חלק מסוים אלא ריכוז ותמצות של הכל. על דרך זה רואים היום שאפשר להכניס ספריה שתוספת כמה חדרים על כרטיס זיכרון קטן.
קוביות קרח
אם רוצים להעביר למישהו מים, בזמן שאין לו כלי קיבול, וסתם ליד אי אפשר לשפוך לו, העצה היא להקפיא את המים, להפוך אותם לקרח ואז הבעיה נפתרת. כך עשה הקב"ה עם התורה, הוא רצה להעביר לנו את חכמתו האינסופית, דא עקא, כי אנחנו מוגבלים ולא תופסים אינסוף, לכן הוא "הקפיא" את חכמתו וצמצמם אותה לתוך התורה והמצוות. כשם שמי שלא ראה קרח מימיו לא יבין כי בעצם זה מים, וכשתופסים את הקרח תופסים את המים (לא רק שהמים בתוך הקר, אלא שהקרח עצמו הוא מים), כך גם עם התורה מישהו עלול לחשוב שהקב"ה לא נמצא בפנים כיוון שלא יודע הוא הקפיא את עצמו, אבל עכשיו כשהוא מקיים מצווה או לומד תורה הוא תופס את הקב"ה.
כלומר אמנם הוא תופס אותו כפי שלבוש בלבושים, אך מה זה משנה, הרי כאשר פוגשים חבר מהעבר ומחבקים אותו מרוב התרגשות, האם יכול מישהו לבוא ולומר שלא באמת חיבקנו את החבר אלא חיבקנו את הבגדים שלו - וודאי שלא, ברגע שתפסנו אותו, מה זה משנה אם הוא לבוש בלבוש אחד או בהרבה לבושים, בכל הקרה הוא נמצא שם בפנים..
מצוות בעולם הזה או תענוגים בעולם הבא
מה יותר נעלה קיום המצוות ומעשים טובים בעולם הזה או "להתענג" על "זיו השכינה" בעולם הבא ?
נחזור למה שהתחלנו להסביר בפעם הבאה, מה המעלה שבלבושים, במעשים בעולם הזה ?
כשהנשמה עולה לגן עדן, היא נהנית מכל העבודה שעשתה בעולם הזה, היא מרגישה את האור האלוקי שהמשיכה במצוות ובתורה. אין תענוג גדול מזה, וכל הזמן היא רק מתעלה ממדריגה למדריגה, אך עם כל זה, גם נשמה שמתעלה שם כבר אלפי שנים (כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי שנמצא בגן עדן כבר 2000 שנה וכל שנה מקבל אור יותר ויותר נעלה) נהנית רק מהאור של הקב"ה, אך לא תופסת את הקב"ה בעצמו. כמו מישהו שנהנה מסעודתו של המלך, אך לא פגש ובטח לא חיבק את המלך בעצמו.
לעומת זאת כל אחד מאיתנו כאשר מקיים אפילו מצווה הכי פשוטה, באותו רגע תופס את הקב"ה בכבודו ובעצמו והנשמות למעלה מקנאות בו! ממילא מובן גודל השמחה שבכל מצווה ומצווה שאנו עושים.
מה ההבדל ב"תפיסת" הקב"ה בקיום ומצווה לעומת לימוד תורה ?
בשני המצבים אנחנו מתחברים עם הבורא, אך אופן החיבור הוא שונה.
בקיום מצווה הקב"ה מקיף אותנו, הוא עוטף אותנו, הוא מסביבנו, כמו התעטפות בטלית. אך אנחנו לא עוטפים אותו, אנחנו לא מקיפים אותו.
לימוד הוא שונה.
הלימוד לא נעשה על ידי חפץ גשמי, אלא על ידי השכל. השכל הוא רוחני והמעלה שבו היא שהוא יכול גם "לתפוס" וגם "להיתפס".
כאשר אנחנו לומדים משנה או גמרא או הלכה, השכל שלנו מקיף ותופס את החומר הנלמד אבל בו זמנית החומר הנלמד מקיף אותנו, אנחנו שקועים בלימוד, והלימוד מקיף את השכל שלנו. חיבור כזה שגם נהיה בצד המקיף וגם בצד המוקף הוא לא ניתן בעולם גשמי. כיוון שבגשמיות או שאתה בצד המקיף או בצד המוקף. (אי אפשר שאותה טלית בה אנו מתעטפים גם תהיה עטופה על ידינו). ולכן המעלה הגדולה בלימוד התורה היא שאנחנו מתאחדים עם "נותן התורה" משני הכיוונים בו זמנית! אין ייחוד גדול מזה.
ולכן אין זה משנה מה לומדים בתורה, ואין זה משנה אם הלימוד נוגע למעשה בפועל או לא. עצם הלימוד עצמו פועל את הייחוד המיוחד הזה.
מצוות – לבושים, תורה - מזון
לכן המצוות מושוות ללבושים, כי עיקר עניינם שהם מקיפים אותנו והתורה מושווית למזון כי היא בתוכנו, מזינה אותנו, כמו שלחם שמזין את הגוף, כך לימוד התורה מזין את הנשמה.
על כך נאמר בזוהר שבעולם הבא המצוות הם הלבושים של הנשמה וממשיכים עליה "אור מקיף" והתורה היא המזון של הנשמה וממשיכה עליה "אור פנימי". (על המושגים "אור מקיף" ו"אור פנימי" הוספנו נספח בסוף המייל).
יש לציין כי יש גם מעלות בקיום המצוות שאין בלימוד התורה, והדיון אודות המילה של כל אחד מהם על השני מופיע בפרקים מאוחרים יותר של ספר התניא
לימוד תורה לשמה
אך כל זאת כאשר לימוד התורה נעשה באופן של "לשמה".
לימוד התורה לא צריך להיות למטרות אישיות, כמו צבירת ידע וכבוד , אלא לשם שמיים היינו לצורך התחברות עם הבורא, כאשר הלימוד נעשה מתוך מטרה טהורה זו, אז באמת נפעל החיבור והמשכת ה"אורות" המדוברת.
כדאי אולי לציין שכיוון שאי אפשר לקפוץ ישר למדריגת ה"לשמה", וצריך להתחיל ממשהו אז אומרים שאפשר ללמוד קצת לא לשמה כאשר המטרה הסופית היא להגיע ללימוד לשמה. "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" וכפירוש החסידות שגם "התוך" – הפנימיות ש של הלימוד שלא לשמה הוא לשמה, כיוון שכל יהודי בסופו של דבר מעוניין בחיבור עם הקב"ה.
נספח
"אור מקיף" ו"אור פנימי"
בזוהר כתוב כי הקב"ה "ממלא" את כל העולמות ו"סובב" את כל העולמות, שהם שני סוגים ב"אור" (באנרגיה) של הקב"ה.
אור הממלא את כל העולמות – "אור פנימי"
זהו אור מצומצם שלכן הוא נתפס ונקלט ב"כלי" של מי ש"מקבל" אותו וגם מתאחד איתו. כמו הנפש והגוף. הנפש לא רק נמצאת בתוך הגוף, אלא היא מאוחדת עם הגוף, היא ממלאת את הגוף בכל נקודה ונקודה , עד שאי אפשר להפריד ביניהם.
באיזה אופן הנפש מתלבשת בגוף ?
בכל איבר היא מתלבשת לפי הצרכים שלו, ולפי הכלים שלו. במוח יש יותר אור מאשר ברגליים וכן הלאה.
באותו אופן אפשר לומר שהקב"ה ממלא את כל העולמות והנבראים, בכולם יש "חיות אלוקית" המתלבשת בהם ומתאחדת עמם. אך אין החיות נמצאת בשווה בכל הנבראים, אלא היא מתחלקת לפי ה"כלים", בבעלי חיים יש יותר חיות מבדומם וכן הלאה.
דוגמא אחרת ל"אור פנימי", כשאדם לומד תורה, האור שבתורה מתלבש לו בשכל עד שמתאחד עימו.
תכונות של האור הפנימי
א. יש בו חילוקי מדריגות, כל נברא מקבל לפי יכולת הקיבול שלו.
ב. מתגלה בסדר והדרגה, תחילה בעולמות העליונים ולאט לאט יורד לעולמות התחתונים.
אור הסובב כל עלמין – "אור מקיף"
אור זה אינו בהגבלה כמו האור הממלא, אלא הוא "בלי גבול", ונמצא בכל מקום בשווה. אין הוא נקלט ב"כלי המקבל", ולכן אינו נתפס בעולמות. לכן נקרא סובב, כי לא נתפס בגדרי העולם.
כמו שכשלומדים חומר מאוד עמוק, ולא מצליחים "ליישב" אותו בשכל, ה"אור שבלימוד" כל כך נעלה ולכן אינו מתלבש ב"כלי השכל".
בנפש אפשר להקביל זאת לכח הרצון.
כח הרצון בשונה מכוחות השכל והרגש, אינו נמצא במקום מסוים בגוף. השכל נמצא במח, הרגש בלב. הרצון נמצא בכל הגוף בשווה , כיוון שאינו מתלבש בגוף, אלא מקיף וסובב עליו. כלומר, כיוון שהוא כח כל כך נעלה אין הגוף יכול לקבלו, הגוף לא קולט אותו בכלים שלו, ולכן הוא נקרא אור סובב.
התכונות של ה"אור מקיף"
א. אין חילוקי מדריגות באור זה, כיוון שלא נקלט בדיוק באותה מידה בכל העולמו.
ב. נמשך לעולם "בבת אחת" אין צורך בסדר והדרגה, כיוון שממילא לא נקלט בעולמות.
זה היה קצת על קצה המזלג על שני האורות, בע"ה נרחיב על כך עוד במיילים הבאים.
נדב כהן, אסנט צפת www.ascent.co.il
נדב כהן, אסנט צפת - בית לסדנאות בנושא מיסטיקה יהודית, מודעות וקבלה.
