גיל ההתבגרות - זמן טוב עבור ההורים ללמוד שפה חדשה 

גיל ההתבגרות - זמן טוב עבור ההורים ללמוד שפה חדשה

כאשר הוא נכנס הביתה לפני כמה שנים הרגשתי פתאום כאילו מערבולת סחפה את החדר, הוריקן בלתי קרוא, צונמי של רגשות, התפרצויות, בכי, צחוק ומה לא...

האמת היא שהייתי די בהלם: עד אז היתה לי ילדה חמודה, נעימה, חייכנית ובעיקר רגועה. וככה, בלי שום אזהרה, חדר לו הגיל הזה וטרף את הקלפים בבניין שעמלנו עליו במשך 12 השנים האחרונות: טון הדיבור השתנה ואחריו סגנון הלבוש, היא התחילה להסתגר בחדר, לענות תשובות קצרות המבהירות שהיא לא מעוניינת בתקשורת, להתפרץ בלי סיבה על דבר כל שזז בבית ולגרום לעליה ניכרת ברמת הסטרס שגם כך קיים בבית עם 3 ילדים.

וגיל ההתבגרות הזה, כך נדמה, התחיל להפיל חללים בכל הבית. בכינו יחד, צעקנו, ניסינו, איימנו, ביקשנו. היו אף פעמים שסגרתי את התריסים והחלונות בחדר כדי ש"לא ישלחו משטרה" בטענה שמשהו לא כשורה מתרחש בבית.

הכי קשה היה להתמודד עם הפתאומיות של חילופי מצבי הרוח- רגע הכל בסדר- חיבוקים ונשיקות ואז... מילה לא במקום הנכון- והכל נטרף!

כבת בכורה היא סבלה את טבילת האש גם שלנו כהורים למתבגרת- ניסינו עליה את כל השיטות. חברים אמרו לנו כל הזמן שהיא ילדה מקסימה ושהתגובות שלה נורמליות לגיל, שנעזוב אותה בשקט. אחרי הכל, היא כזו ילדה טובה ואחראית! אבל אנחנו ראינו את ההבדל, את הניסיון שלה לעצמאות, לפריצה, למציאת זהות עצמאית - ולא ידענו איך להתמודד.

כמו רבים לפנינו ניסינו עונשים, שיחות טעונות, מניעת דברים- הכל הוביל בעיקר לרגשי אשמה, לכעס ולתחושה שזה לא בסדר- חייבת להיות דרך אחרת.

כאשר אחותה הצטרפה לחגיגה אחרי כשנתיים הבית געש ממש. שתי מתבגרות בבית אחד זה כבר יותר חמור, ואז הבנתי שכנראה ה"מדריך להורות נכונה" שאף אחד לא נתן לנו כאשר הילדים נולדו- כבר לא מספיק, יש צורך בגישה חדשה. כך הגעתי ללימודי הגישור שלי הראשונים.

מה סוד הקסם? הבנתי שאני צריכה להתחיל לדבר ברמה של צרכים ולא עמדות, הבנתי שגם לילדה הקטנה והחמודה שלי יש רצונות, צרכים ובעיקר הרבה הרבה מה לומר. למדתי שלהקשבה יש כח עצום, שהיא פותחת דלתות לעולמות נחבאים ושבלעדיה בעצם שום קונפליקט לא נפתר ממש כמו שצריך עד הסוף.

לאט לאט התחלתי להכניס הביתה כלים מעולם הגישור- למדתי שפה חדשה, "גישורית" היא נקראת אצלנו: כאשר האש מתפרצת אני אומרת- "אני בטוחה שיש משהו מאוד חשוב שאת מנסה לומר לי- וחשוב לי מאוד מאוד להקשיב לך- אבל קשה לי כשזה נעשה בצעקות.... בואי ננסה לשוחח בטון אחר כדי שאוכל להיות מאה אחוז קשובה לך...." נשמע משהו מהסרטים? בלתי אפשרי בלהט ההתפרצות? TOO GOOD TO BE TRUE? לאו דווקא. נכון, זה דורש המון שליטה עצמית ואמונה בדרך, איפוק וראיה לטווח ארוך, אבל בסוף השביל קיים הדו-שיח האחר, שנותן מקום לצד השני, שמתחשב בצרכיו, שמכיל רגשות, פחדים, חרדות ונותן להם לגיטימציה.

דו שיח כזה מאפשר לגדול ולצמוח, מאפשר לחקור אופציות חדשות ובעיקר מבוסס על אמון הדדי ולקיחת אחריות. והקסם הזה עובד גם במקומות בהם אין תלות ואהבה אינסופית וחוסר איזון (כמו בין הורה לילד). הוא עובד בין שכנים, בין שותפים לעסק, בין עמיתים בארגון ובין חברים באותה קהילה.