טיולים מאורגנים למרוקו 

דו קיום במרקש


מרקש נוסדה לפני כאלף שנה, כבירת האלמורבידים, וככל עיר במרוקו היא בנויה מרובעים נפרדים. ה"קסבה" וה"מדינה" מוקפות החומות, הן הגרעין הראשוני של העיר, עם סבך סמטאות צרות, מסגדים, בתי מרחץ, מדרסות )בתי ספר ומדרשות( ללימוד הקוראן, שווקים תוססים וארמון המלך,השוכן בינות להם. כאן גם שוכנת ככר ג'מע אל פנא המפורסמת והתוססת - לבה הפועם של מרקש, ומעל לכל מתנשא בגאון הצריח של מסגד הקוטוביה, שהפך לסמלה של העיר.


במשך שנים, התגוררו בדו קיום הרמוני יהודים ומוסלמים ב"קסבה" וב"מדינה", עד שהוחלט לבנות ליהודים את ה"מלאח היהודי", שהוקף בחומה ובשערים, אותם סגרו בשבתות ובחגים. כאן יכלו היהודים לנהל את חייהם המסורתיים ללא הפרעה, עם בתי כנסת, תלמוד תורה, בית ספר, מאפיות, בתי מרחץ ומקוואות, שווקים וחנויות. ה"מלאח" שקק חיים עד לשנות החמישים והשישים, עת עזבו יהודים רבים את מרוקו. כיום מונה הקהילה היהודית במרקש כמה מאות בודדות של אנשים, הממשיכים לשמור על המסורת - יש להם מספר בתי כנסת ומסעדות כשרות, חנות לבשר כשר ואפילו בית אבות.

בתחילת המאה העשרים, נבנתה בעיר שכונה חדשה - "הגליז" )שיבוש המילה הצרפתית Eglise -כנסייה(, בה התגוררו הצרפתים. זוהי שכונה מודרנית, בסגנון הארט נובו, עם כנסייה, מגוון חנויות, שוק מקורה, בתי ספר, שדרות רחבות ובתי קפה - כיאה לצרפתים.

היפה מכולן


בנווה המדבר, בלב הסהרה, מסמיקה מרקש היפה מכינויי החיבה הרבים שהעניקו לה מאהביה - "פנינת הדרום", "הבאהג'ה" )היפה (, "העיר האדומה" או "בירת הלבבות". אין ספק, מרקש איננה עוד עיר במרוקו, היא "ה"עיר. העיר האדומה, האקזוטית, בירת המדבר ובירת הדרום, היא אחת מארבע ערי המלוכה של מרוקו )פס, מרקש, מקנס ורבאט( והמיוחדת מכולן. יש ערים מעניינות יותר, עם מונומנטים מרשימים, ארכיאולוגיה מפוארת ויצירות אמנות נפלאות, אך למרקש קסם מסוג אחר. בסמטאות העיר הזמן כמו נעצר מלכת והשעון נדמה כחפץ זר, מוזר ולא שייך עוד. טיול למרקש הוא הפלגה לעבר מימד אחר של זמן.

חבוקה בזרועות חומותיה, חוסה מרקש בצל עצי הדקל, כשמעליה מתנשא רכס הרי האטלס, שפסגותיו המושלגות משמשות לה כתר מלכות כחלחל. הצבע הירוק של הצמחייה, משתלב בגווני הבתים האדמדמים ומשב הרוח הרענן הנישא מן ההרים, מקרר במעט את רוחות המדבר.

אמרת ג'מע אל פנא - אמרת מרקש. זוהי ככר ססגונית, המאוכלסת במספרי ספורים, מגידי עתידות, עוקרי שיניים, אקרובטים, מרקידי נחשים, רקדנים, זמרים, נגנים, עושי כשפים, קוראים בקלפים, שחקני תיאטרון עממי, מוכרי מים, מתאגרפים ומה לא. מעגלים מעגלים של מקומיים ותיירים בחופשה – כולם מצטופפים, מסתובבים ומצלמים. רצוי להגיע למקום בשעות אחר הצהריים ולהצטייד במטבעות. צילמת?

שלם כמה וכמה דירהאמים ל"דוגמנים" המקומיים, שזוהי פרנסתם. עגלות עמוסות תפוזים מוסיפות צבע לתפאורה, ומאפשרות לשבור את החום ולהרוות את הצמא במיץ מיץ תפוזים טבעי וטרי. בשעות הערב, משנה הכיכר את פניה - פנסים נדלקים מעל דוכני אוכל מהביל, המנגלים מעלים עשן וריחות מעוררי תיאבון אופפים את המבקרים מכל עבר - בשרים מכל הסוגים, קבבים, מרקים, סלטים ו... ראשי עיזים לקישוט.

בבזאר הסמוך לכיכר, מצוי שוק ססגוני בו ניתן לקנות מזכרות, ג'לאביות, נעליים, שטיחים, כלי קרמיקה ועוד. כמובן שחייבים לעמוד על המקח - זה חלק מהמשחק, אך אם נתנו לך ללכת - סימן שהגזמת.

כדי לעכל את כל המראות והצלילים, מומלץ לעלות לאחת הטרסות של בתי הקפה הפזורים בסביבה, שם ניתן לסיים את היום בלגימת משקה קר או כוס תה עם נענע, ולצפות בשלווה מן המרפסת על המולת החיים הסואנים המתרחשים בכיכר.


כור היתוך תרבותי


במרוקו, כל עיר מתאפיינת בצבע בולט אחד - בקזבלנקה - לבן, במקנס - צהבהב ובמרקש - אדמדם. גם היום, משמרים תושביה של העיר את אופייה וכל מבנה חדש נצבע באותו גוון אדמדם. מרקש בנויה לרוחב - אין בה גורדי שחקים כלל. חוק עירוני אוסר בניית רבי קומות שגובהם מעל 07 מטר )גובהו של צריח הקוטוביה(. גגות הבתים שטוחים והבתים צמודים זה לזה, ובנויים באופן המאפשר לעבור מגג לגג, כך שהם הופכים למעשה לחומות עם חלונות. בימים עברו, נהגו בנות העיר להשקיף על הרחוב מחלונות מסורגים, בהתאם לתפיסה כי - "כבוד בת מלך פנימה". ברגע שעוברים את סף הבית מגיעים לפטיו פתוח, מואר ומאוורר, עם שמיים כחולים מעל, כשבמרכזו מזרקה, גינה או חצר מרוצפת, סביבם סדורים כל החדרים.

אוכלוסיית העיר מגוונת ומסבירת פנים - שחומי עור ממוצא אפריקני, שהובאו כעבדים מאפריקה, ברברים )berber( - תושביה הוותיקים של מרקש ומרוקו בכלל, שלפי אחת הסברות הגיעו לאזור מאסיה הקטנה, לפני כ-5,000-10,000שנה. תושבים קדומים אלו, היו עובדי אלילים ורוחות אך על רובם נכפתה דת האיסלאם. הערבים הגיעו למאגרב )צפון אפריקה( במאה השביעית, עם ראשית התפשטות האיסלאם.

במרקש נושקות התרבויות זו לזו ומושפעות אחת מן השנייה, תוך שהן מצליחות לשמור על הצביון הייחודי של כל אחת מהן, על מגוון שפות ודיאלקטים, סגנונות מוזיקליים ומנהגים. כל אלו יוצרים תמהיל מרתק להפליא, כשלא נדיר לפגוש ברברי דובר צרפתית מתובלת בשלוחית, או יהודי שידבר בערבית מתובלת בעברית. כך, בעת שתשוטטו ברחובות העיר, תשמעו מוזיקה אפריקאית לצד שירים של אום-כולתום ופאריד אל-אטרש המצריים, מוזיקה ברברית או ניגונים אנדלוסיים, שאנסונים צרפתיים ומוזיקה מודרנית מלהיטי ה-MTV. כן, תפגשו מגוון מרתק של אנשים צבעוניים - נשים לבושות ג'ינס, לצד אלו העוטות ג'לביות מסורתיות כשרעלות מכסות את פניהן לחלוטין.

מוסיקה, קולטורה ונשים


זה הזמן לחפש את המוזיקה המשכרת של ה"עיסווייה" וה"גאנואה" – שרידי כתות שונות, המנגנות מוזיקת טרנס אפריקאית. את ה"גנאואה" או ה"במברה", ניתן לזהות לפי גלימותיהם האדומות והמצנפת האדומה אשר על ראשם, המקושטת בקונכיות ובחרוזים עם גדילים במרכז. הם אוחזים בידיהם "עאראעאב" - קסטנייטות ענקיות, ותוך הקשה בכלים הם מרקדים, מקפצים ומסובבים את ראשם מצד לצד - הכל לפי הקצב, שהולך וגובר עד שהגדילים המקפצים נראים ככובע נוסף. זהו מופע מרהיב ומהפנט, הנמשך כל עוד יש צופים בסביבה.

ארמון הבהייה שימש כמקום מושבו של הויזיר הגדול - אחמד בן מוסא, אשר כונה - "בא אחמד". אותו ויזיר היה עבד שחור, איש ערמומי ואכזר. כאשר מת המלך מולאי חסן, הוא שמר בסוד את דבר מותו, עד להכתרתו של יורש העצר עבד-אל-עזיז בן ה-12. "בא אחמד" הפך ליועצו ועוזרו של הנסיך, ולמעשה - הוא שלט בפועל בממלכה, ולאחר שהתעשר, בנה את ארמון הבהייה במשך 10 שנים. ל"בא אחמד" היו ארבע נשים ועשרים ושתיים פילגשים, ומספרים כי נהג לתנות אהבים מול נגנים עיוורים. בהייה - אשתו היפה והאהובה מכולן, העניקה לו את בנו בכורו ועל כן הוא קרא לארמון המפואר על שמה. הפילגשים הסתובבו בחצר רחבת ידיים והורשו להציץ בנעשה בגן הסמוך, מחלונותיהן המסורגים - חיים בכלוב של זהב, עם גנים פנימיים ומזרקות, חדרים מרוצפי שיש, עבודות אמנות יפיפיות וגילופי עץ ארזים.


חמודותיה של עיר


מחפשים טיולים מאורגנים למרוקו - הנה כמה מקומות ששווה לבקר בהם:
מלון ממוניה נחשב לאחד מבתי המלון היוקרתיים ביותר בעולם. הוא שימש כמקום מושבו של יורש העצר, עד שהצרפתים הפכוהו למלון פאר  מוקף גנים יפיפיים, אשר זכה לשכן אורחים מפורסמים ורבי מעלה, ביניהם גם וינסטון צ'רצ'יל. מומלץ להגיע למקום בשעות אחר הצהרים, לבושים היטב )לא נותנים להיכנס למקום עם ג'ינס ונעלי התעמלות( וליהנות ממשקה קל בלובי ומאווירת ההדר של המקום. בשעות הערב, מומלץ להגיע לקזינו של המלון, גם אם לא מהמרים, ולו בכדי לספוג את יופיו של המקום וייחודו.

מדרסת בן יוסף שימשה סטודנטים למגורים וכבית ספר ללימודי הקוראן, והיא שוכנת במבנה הגדול ביותר בעיר העתיקה. כאן מתגלה האמנות ההיספנו-מאורית במלוא הדרה ותפארתה - אין בה פינה שלא כוסתה בגילופי עץ, בסטוקו או בזלייז )מוזאיקה מרוקאית(. המדרסה, אשר נבנתה במאה ה-14, על ידי המלך המרינידי אבו אל חסן, שופצה בתקופה מאוחרת יותר בסגנון אלהמברה, על ידי המלכים הסעדים.

המנרה )Menara( - מאגר המים, נבנה על ידי האלמווחידין, בכדי לפאר את האימפריה שהשתרעה מספרד ועד סנגל, ובירתה - מרקש. המאגר שימש להשקיית מטעי הזיתים שמסביב ולאימון חיילים בשחייה, ומימיו הגיעו מן השלגים המופשרים של הרי האטלס. יש לציין, כי בימי מצור על העיר, נודעה למאגר חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה. סביב המנרה נהגו גם יהודי מרקש לחגוג את חגיגות המימונה ולקבל את פני האביב, בפיקניק בין הבריכה למטע הזיתים. גני מז'ורל ) Les Jardins Majorelle( המרהיבים, הם פנינה נפלאה בלב המדבר. הגן הוקם על ידי הצייר ז'ק מז'ורל ונרכש על ידי המעצב הנודע - איב סן לורן. זהו גן יפיפה ומטופח להפליא, מוקף חומה וטובל בצמחייה שופעת ואוסף קקטוסים נדיר, סביב בריכות, שבילים וסככות עץ צבועות בכחול עמוק. ברבות השנים, הפך הסטודיו של האומן למיני-מוזיאון לאמנות המרוקאית, עם אוסף פריטי איב סן לורן - שטיחים, קרמיקה, תכשיטים, טקסטיל, ולצד אלו - גלריה עם ציוריו האוריגינליים של מז'ורל, המתארים את נופי מרוקו.