שמות ומשמעותם בקבלה ובחסידות 

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

לשנים משלושה האבות - אברהם ויעקב - שונו שמותיהם:

"אברהם" נקרא תחילה "אברם", אך עם התעלותו והתקדשותו בדרגה האלוקית הנשגבת ב"ברית מילה" נוספה לו אות ה ונקרא "אברהם". ו"יעקב" לאחר שהתברך מהמלאך ניתן לו השם "ישראל" (שם המלווה את העם היהודי מאז ולדורי דורות).

יש הבדל בשינוי השמות: השם הראשוני "אברם" נמחק והתבטל ואסור להשתמש בו, כדברי התורה (יז,ה) "לא יקרא עוד את שמך אברם", אבל השם הראשוני יעקב נותר, אלא שנוסף לו שם, ישראל, ומעתה יש לו שני שמות, יעקב וישראל - ויש להבין את פשר השינוי בין אברהם ליעקב, שאצל אברהם השם הקודם התבטל ואצל יעקב הוא נשאר?

בקבלה ובחסידות מוסבר ששם אינו דבר סתמי ומקרי שנבחר על-ידי בני האדם, אלא הוא מסמל את מהות האדם - השם הוא "צינור שפע החיים":

ממקור החיים והברכה האלוקית העליונה ישנם עשרים ושנים צינורות שפע, דרכם יורדת ההשפעה לנבראים, צינורות אלו הם עשרים ושתיים האותיות שבלשון-הקודש (עברית), כל אות בעלת אופי מיוחד, דרכה עובר שפע חיים מיוחד, והשם של האדם, כלומר האותיות המרכיבות את שמו, הם מקור האנרגיה שלו.

זה לשון ספר 'תניא': "שמו שיקראו לו בלשון-הקודש הוא כלי לחיות", מסביר הרבי (שערי הלכה, ג,רצד): "שם הוא הצינור דרכו נמשכת החיות וההשפעה" [ב"בני יששכר" (ניסן, ד,י) כתוב "שם הוא כבית אחיזה של הכלי שנלקחת הכלי על ידו"]. השפת אמת (שמות, נ"ז) אומר ש"שם" בגמיטריא "ספר", כי אכן בשמו של האדם מקופלת פרשת ימי חייו.

כי השמות הניתנים על-ידי ההורים, הם בעצם מכוונים משמים, ובלשון האריז"ל: הקב"ה מזמין בפי ההורים את השם לפי השורש הנשמתי של הילד, לכן השם רומז על כל ענינו ושורש נשמתו ומעשיו של האדם.

[יש ענין לא רק לאותיות המרכיבות השם השם, אלא גם למיקום האות בשם, לדוגמא: לא דומה השם "גד" שהאות ג' לפני ד', לשם "דג" שהאות ד' לפני ג', ויש לזה השלכה שונה על אופי הכוחות של בעל השם].

אכן ישנם אנשים רבים בעלי שם זהה ובכל-זאת הם נראים שונים והפוכים זה מזה לחלוטין, אך אם נתעמק במהות שפע האנרגטי של חייהם נמצא שלכולם כוח זהה, ההבדל הוא במימוש הכוחות שלהם.

שינוי השם משנה את מהות האדם ומזלו, אמרו בתלמוד (ר"ה, טז) שזה קורע גזר דינו של האדם [כמו "שרה" אמנו שבזכות שינוי שמה משר לשרה נתברכה וזכתה בבן], והרמב"ם (תשובה, ב) אומר שזה אחד מדרכי התשובה, כי המשנה שמו הוא כאילו איש "אחר ואינו אותו האיש שעשה אותן המעשים".

בשולחן ערוך כותב הרמ"א (יו"ד, שלה,י): נהגו לברך חולים בבית-הכנסת ולקרא להם שם חדש, כי שינוי השם קורע גזר דינו. מסביר החיד"א (יוסף אומץ, תצווה): ששינוי השם ממשיך נשמה חדשה משמים [ואם החולה לא נרפא, סימן שהשינוי לא המשיך עליו נשמה חדשה].

כלומר אדם שצינור החיים שלו פגום או סתום (חולה, סכנת חיים וכדומה) פותחים לו צינור חיים נוסף, כלומר שם חדש [ולעיתים פותחים צינור חיים, כלומר שם, חדש, לא בשל ליקוי בצינור הקודם, אלא לתוספת ברכה וחיים, כמו אצל אברהם ויעקב, שנתינת השם החדש לא היתה בשל ליקוי בשם הקודם].

השאילה היא האם זה הוספה או שינוי, כלומר האם השם הקודם נותר ומעתה בעל השם נושא שני שמות (הישן והחדש), או שהשם הקודם נמחק ונותר רק השם החדש (בערוך השולחן (יו"ד שלה,יב, כתב שזה הוספה ולא ביטול השם הקודם)?

לכאורה הדבר תלוי במהות ומשמעות השם הקודם, האם הוא סותר לשם החדש - ובנקודה זו נעוץ ההבדל בין אברם לאברהם ויעקב וישראל.

שני השמות יעקב וישראל הם שתי דרגות בעבודת ה' של יעקב:

השם "יעקב", מלשון עקב (ולשון עורמה, שהערים והתחכם להשיג את הברכות), מסמל את החלק התחתון והגשמי של היהודי, הגוף והצרכים הגשמיים. והשם "ישראל", מלשון "לי ראש" מדבר על ראש היהודי, זה הנשמה האלוקית הקדשה שבו, ועיסוקי התורה והמצוות האלוקיים.

לכן השם הראשון, יעקב - נותר, שכן עבודת היהודי אינה רק בענינים הרוחניים של הנשמה הקדושה, אלא גם בענינים הגשמיים, לנהוג ביושר ובאמת לא רק בעניניו הרוחניים (בבית הכנסת וכדומה) אלא גם בעיסוקי החולין והמסחר שלו, שייעשו בדרך היהודית הטהורה והנכונה, וכך לקדש גם את העולם הגשמי. שני השמות, יעקב וישראל, הם שני מימדי-רבדי עבודת היהודי: גשמי ורוחני. גוף ונשמה.

אבל אצל אברהם השם אברם נמחק כי שני השמות מסמלים דברים שונים והפוכים:

אברם משמעותו "אב רם", מלשון מרומם, להיות מנותק וחסום מהעולם שסביבו, ואילו "אברהם" משמעותו "אב המון גויים", שמשמעות הדבר התחברות והתקשרות לעולם שסביבו [ואכן אברהם הפך "אב" ומנהיג משפיע על העולם, כשהפכו מקצה לקצה, משיא השלילה לשיא החיוב, להאמין בדרכי ה' ולנהוג בצדק וביושר], בשל כך השם אברם נמחק והתבטל.

[השפת אמת (וישלח, נ "ז): מסביר את ענין תוספת השם ליעקב בדרך מיוחדת: על נברא הוטל תפקיד ושליחות שעליו לעשות בחייו בעולם וכשמסיים שליחותו מסתלק לעולם העליון. התקפיד המיוחד של האדם מצוי באותיות שמו [לכן רשעים שוכחים שמם בקבר, כי לא תיקנו ולא מילאו שליחותם=שמם]. וכיוון יעקב השלים תיקון שמו זכה לשליחות ותפקיד נוסף [עם תוספת רוב קדושה בהשוואה לשמו ושליחותו הראשונה], כשמו השני - ישראל].

יש חשיבות גם לגימטריא של אותיות השם, לפנינו דוגמא של גימטריא לשמות המוזכרים בפרשיות השבוע - יצחק, יעקב ועשו:

"יעקב" בגימטריא 182, שזה גימטריא של שבע פעמים שם י-ה-ו-ה (26+7=182), כי לכל אדם שבע תכונות ומידות [אהבה, גבורה, רחמים, שליטה, תמימות, קשר לזולת, נתינה לזולת] ויעקב קידש בשם הקדוש של ה' את כל שבע תכונותיו.

"עשו" בגימטריא שבע פעמים טמא (50+7=350) ועוד פעם אחת שם י-ה-ו-ה (350+26=376), כי הוא טימא וקלקל את כל שבע תכונות הלב שלו [ולא הלך בדרכי שם הקדוש של ה', אותו ירש והתברך מאביו יצחק].

"יצחק" בגימטריא 208, שזה בגימטריא שמונה פעמים שם י-ה-ו-ה (26+8=208), ואכן כאמור הוא הוריש את שמונה שמות ה' לילדיו - שבע הוריש לבנו יעקב ואחד הוריש לעשו.

[מענין לענין: יעקוב בגימטריא קטנה 17 (טוב), ואף שלום (עם הכולל) בגימטריא קטנה טוב. ואילו עשו בגימטריא רגילה שלום ? 376].

שם האדם מורה על מהותו, דהיינו מבטא את עצמיות התכונה שצריכה לצאת אל הפועל במילוי הוויתו, כדי להשלים את התעודה האלוקית שלשמה האדם בא לעולם.

השם מבטא את מהותו של האדם, ולכל אדם תפקיד משלו בעולמו של הקב"ה, תפקיד הרמוז בשמו המיוחד. ידיעת השם משמעה הבנה מה הקב"ה דורש מאתנו, ולחיות עם השם פירושו למלא את תפקידינו ויעודינו.

גם כשאנו מתייחסים לבורא העולם, אנו משתמשים בשמות שונים. חלק מהשמות מוגדרים על-ידי חז"ל ככינויים, ואחרים מוגדרים כשמות הקודש ממש, כמו שם אדנות, שם אלוקים, ושם הוי'ה שאינו נקרא ככתיבתו כי הוא מורה על עצמיותו יתברך.

עם כל אדם בא חידוש לעולם, משהו ראשוני ויחודי שעוד לא היה כמוהו. כל אדם חייב לדעת ולכוון בדעתו שהוא יחידי בעולמו ועדיין לא היה כמותו בעולם, שאילו כבר היה כמותו, שוב לא היה צורך שהוא יבוא לעולם. הבנה זו מחייבת אותנו לפתח את הנקודה הפנימית שבנו.

מכיוון שאדם נברא יחידי, פועמת בו שאיפה ליחודיות ולעיתים טבועה בו מידה כזו של יחידיות עד שאינו מסוגל לסבול אישיות אחרת שתפקידה דומה לשלו, ובלשון חז"ל "כל אומן שונא את בני אומנותו". כל אומן ואומן, גם אמנם לכאורה ישנם רבים כמותו, באמת לאמיתה עבודתו היא יצירה יחודית, והוא מרגיש שרק הוא מסוגל לייצר כראוי את הדבר המסויים אותו הוא בונה ומפתח. אומן שונא את בני אומנתו, כי הם נוטלים ממנו חלק מהמיוחדות שבו.

אדם חייב להביא לעולם בשורה חדשה על פי דרכו וטבעו, חז"ל אומרים (אבות, ד,ג) "אין לך אדם שאין לו שעה", אסור לזלזל באף אחד מהנבראים, אין אדם בעולמו של הקב"ה שאין לו שעה מיוחדת שבה יבטא את תוכנו הפנימי.

שם יהודי אינו רק אמצעי לזיהוי האדם, אלא דבר בעל משמעות, יש קשר הדוק בין השם ובין נושאו, הוא המטען הרוחני של האדם.

לכן מנהג ישראל לתת שם בשעה מקודשת, ב"ברית מילה" לבן ובעליה לתורה של האב לבת, כי השם הוא ביטוי לכוחות האלוקיים של האדם.

עובדה היא שהשמות ניתנים בהחלטת ההורים שהנם בני-אדם בשר ודם ואינם מלאכי-מרום, אך שם זה מלווה את האדם לאורך כל ימי חייו, בו הוא נקרא לעלות לתורה, הוא הנכתב בכתובתו הוא המוזכר במי שבירך כשמתפללים להצלחתו או לרפואתו, ואף לאחר הפטירה בתפילת ה"השכבה "אל מלא רחמים" מוזכר השם.

אחד מחבורת תלמידי הבעש"ט, רבי שלמה זלמן קוזמיר, לא זכה לראות פרי בטן, הוא היה ערירי ולא נולדו לו ילדים. פעם בעת ריקודי שמחה של התלמידים בבית-המדרש במעמד רבם הגדול הבעש"ט, עמד רבי שלמה בפינה כשפניו עצובות ולא הצטרף למעגל הרוקדים העליזה.

לפתע פנה אליו הבעש"ט ושאלו: "למה נפלו פניך ואינך רוקד בשמחה"? ויען: "איך אשמח ואנכי ערירי ואין לי בנים". ענה לו הבעש"ט: "תרקוד בחיות ואז יהיה לך חיות", הצטרף רבי שלמה למעגלי השמחה.

לימים נולדו לו ארבעה בנים, ורבי שלמה דקדק בדברי רבו הגדול הבעש"ט - "תרקוד בחיות" - שמשמעותם כפולה: גם לרקוד בשמחה והתלהבות וגם לרקוד ויוולדו לך ילדים שתתן להם שמות של חיות ובעלי חיים, ואכן העניק לארבעת בניו שמות של חיות: צבי, לייב (=אריה), דוב וזאב (היכל הבעש"ט, יא, עמוד צד).

ראוי לסיים דברינו בדברי מדרש חזל"י קדום, המציג פן מיוחד לסוגיתנו - ואלו דבריו:

ארבע מדות נאמרו בשמות: 1) ששמותם נאים ומעשיהם נאים. 2) ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים. 3) ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים. 4) ששמותן נאים ומעשיהם כעורים:

1)              שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים - "עשו" שמשמעות שמו שהוא עושה, ולמעשה לא עשה רצון ה'. "ישמעאל" שמשמעות שמו שומע-אל, ולמעשה לא שמע לה'.

2)              שמותן כעורים ומעשיהם נאים - עולי בבל ששמם "בני בקבוק" [כלי ריק], "בני חקופא" [מלשון קוף], "בני חרחור" [מלשון ריב וחולי]", מעשיהם נאים שבנו את בית המקדש השני.

3)              שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים - "המרגלים" סתור בן סתורים גדי גרדים ומרדין.

4)              שמותיהן נאים ומעשיהן נאים - "השבטים" ראובן ראו בן בין הבנים שמעון שומע בקול אביו שבשמים. א"ר יוסי בר חנינא אין שמותם של שבטים עכור להם אלא חפות להם" - כלומר שמותיהם היפים של השבטים הולמות ומתאימות את מידותיהם ומעשיהם, ולא כבגד גדול על גוף קטן וצנום.

אחד הרמזים המופלאים בענין השמות מצוי גם בענין לעתיד לבוא - שהיא מטלת דורינו, כדקדוקו של הרבי בלשון חז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" - שגם בשם "גאולה" מתמצא מהות פעולת המשיח ו"לב" החידוש לעתיד לבוא:

מהי גאולה? מה יחדש המשיח בעולם? יהיו שיאמרו שהוא ירפא חולים וימנע מגפות וחולאים. יהיו שיאמרו שהוא יושיע נזקקים ויבטל עוני ומחסור מהעולם. יהיו שיאמרו שהוא יביא שלום וימנע מלחמות בעולם. יהיו שיאמרו שהוא יוסיף חכמה וידיעת ה' לישראל. ועוד ועוד;

הכל אמנם נכון אבל הם פרטים בגאולה ואינם מבטאים את תמצית מהות פעולת המשיח בעולם!

עיקר החידוש של המלך המשיח הוא בגילוי האלוקות, בחינת "אתה הראת לדעת" כל יהודי יראה במוחש לנגד עיניו את הכוח האלוקי. המציאות הגשמית לא תסתיר את האמת האלוקית, ובכל דבר ביקום ייראה הכוח והניצוץ האלוקי המחיה ומקיים אותו.

אמור מעתה משיח הוא התגלות ה' אחד. וזה אכן נרמז במילה "גאולה", שבינה לבין המילה גולה מבדיל אות אחת בלבד, אות אל"ף, "גאולה", האות הבודדה שנוספת בשם גאולה, מסמלת את כוח ההתגלות האלוקית של ה' אחד, והיא נקודת מהות הגאולה לעתיד לבוא, שנזכה לה - כהבטחת הרבי - בדורינו זה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק א, לפרשתינו. ספר זיו השמות וקוראי שמו. ועוד

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com