הרפואה ההוליסטית עוסקת בחיבור בין רוח גוף ונפש. החיבור המשולש הזה משפיע על כל אי איזון הקטן ביותר שאנו חווים. וחוסר איזונים אלה באים לידי ביטוי הן ברמה הנפשית הן ברמה הרוחנית והן ברמה הפיזית קרי מתחושות פיזיות לא טובות ועד כדי מחלות.
כך ניתן להבין שלכל בעיה חיצונית גופנית קיים הסבר פנימי רגשי נפשי.
היום אנו חיים בעידן חומרי. הכל מתורגם לכסף, רכוש, השגיות. וההישגיות מתורגמת דרך היכולת להמיר אותה לכסף.
האם שאלנו את עצמנו האם אנו מאושרים במצב זה - כמה פעמים כוח האינרציה של ההשוואה בין ההישגיות של האחד להישגיות של חבריו, מכריו, עמיתיו לעבודה ועוד הוביל אותנו במקום למצוא את האושר הפנימי האמיתי שלנו - כמה פעמים מצאנו את עצמנו בעבודה שאין אנו אוהבים כלל אך מכניסה לנו סכום כסף נכבד - האם אי פעם עצרנו לרגע וחשבנו האם המקום בו אני נמצא – עבודה / זוגיות / משפחה עושה לי טוב - גורם לי להיות מאושר ?
מה גורם לנו אושר אמיתי - צבירת חומריות על חשבון נפשותינו ונפשות יקירנו - או אולי הסתכלות פנימית וחיבור ממקום של אהבה זה לזה ?
העידן החומרי בו אנו חיים היום מביא אותנו למרוץ אחרי עבודה, כסף, רכוש, והכי חשוב להראות כלפי חוץ שאני "שווה". כך אנו מגיעים למצב שאנו עובדים קשה חוזרים הביתה מותשים ועייפים ולא נשארת לנו אנרגיה לשאר "מנעמי" החיים. הבית שהינו בית מבצרנו הופך למקלטנו. מקלט מפני החיים, מקלט מפני העייפות, התשישות, ואולי התסכול הפנימי אותו אנו חווים. ובתוך מצב זה אנו מגדלים את ילדינו.
גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב. מצד אחד, בני הנוער עדיין ילדים רכים עם נפש רכה שזקוקים ליד מכוונת, זקוקים שיראו להם את הדרך.
מצד שני, הם בדיוק בשלב הביניים מנסים להתנתק מההורים על מנת להכיר את האני העצמי שלהם, מי הם, מה הם אוהבים, מה הם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם, מה הם זקוקים עדיין לעזרת ההורים, מה הכיוון שלהם בחיים, היכן הם ממוקמים מבחינה חברתית ועוד.
זו הסיבה למרידות ולכעסים, ל"דווקא" שקיים בגיל ההתבגרות.
השילוב בין השניים למצוא את דרך המלך הוא הקשה מכל.
נחזור לרגע לעולם החומרי בו אנו חיים ולהורים שעובדים סביב השעון וחוזרים מותשים. מתוך המקום המתסכל של ההורים, לא קיימת להם את האנרגיה והזמן להיות באמת קשובים לצורכי הנוער, לשאלות ולתהיות.
כשאנו המבוגרים חוזרים הביתה מיום עבודה סוחט אנרגיות, מותשים ועייפים ורואים בלאגן בבית, כלים בכיור וכלים מלוכלכים מפוזרים בכל רחבי הבית, נעליים ובגדים מפוזרים בכל פינה, כביסות עולות על גדותיהן התסכול משתלט על רוב המבוגרים ומביא אותם להתפרצויות אימפולסיביות. בני נוער שחווים התפרצויות אימפולסיביות כאלה מאבדים את האמון בהורה ומרגישים שכל מעייניו מתרכזים בבית ולא בו עצמו במה שהוא חווה ובבעיות שהוא מתמודד איתן על בסיס יומי. כך נוצר מצב של נתק בין ההורים לנוער – לילדיהם. מכאן ההשלכות די פשוטות. הילד יתרגל למצב הקיים שאין עם מי לדבר ולתקשר. (משפטים שגורים חוזרים ונשנים בפיהם "בכל מקרה אין לי עם מי לדבר אני לא יכול לדבר ולספר להם כלום"). כך נוצר מצב שכל אחד חי בעולם משל עצמו, חיים זה לצד זה ולא אחד עם השני. המצבים המקשרים ביניהם הם מועטים כמו כסף (כשהילד בא לבקש כסף מהוריו מה שגורם להורה להרגיש כמו כספומט), אוכל – ארוחות משותפות (במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב אוכל במקרר שהילד מחמם), ושיחות חולין, משיחות עומק הילד יתחמק.
נחזור לנוער – שהוא מהות המאמר – הבעיות, התהיות, השאלות הלא פתורות שנצברות אצלו בפנים יוצרות תסכולים במיוחד לאור העובדה שאין לו באמת עם מי להתייעץ ולקבל הכוונה אמיתית וכך הוא מוצא עצמו מתייעץ עם חברים שנמצאים בדיוק באותו המצב. בל נשכח שבגיל ההתבגרות כל בעיה קטנה נראית כהרת גורל במיוחד כשאין כלים להתמודד איתה. הם מחפשים תשובות בחוץ. ומה זה בחוץ - בחוץ זה חברים שחווים בדיוק את אותם תסכולים. כלומר התשובות שיקבלו זה מזה הם בבחינת ניסוי וטעיה. כמו חתולי רחוב שמתנסים ורואים מה טוב ומה לא - כך הם חשופים יותר ויותר לשתייה (אלכוהול), סמים, אלימות שכולם בבחינת ללכת עם הזרם מצד אחד ומצד שני, בריחה מהתמודדות או אי היכולת להתמודד ולכן לתת לאגרסיות לפעול במקום שאין להם מענה.
כמו כן חוסר קבלת התשובות, וחוסר קבלת ההקשבה, האמפטיה, וההכוונה מוביל בנוסף גם להפרעות אכילה במיוחד בנות נוער מה שאנו מכירים כאנורקסיה, בולמיה והשמנה. כל אחד מתופעות אלו מביא עימו את ההבנה העמוקה שצרובה בתת מודע לחוסר.
בולמיה – הרצון להכיל את החיים אבל אי היכולת להכילם כתוצאה מאי היכולת להתמודד עם החיים.
אנורקסיה – חוסר הרצון להכיל את החיים מתוך חוסר בכלים כדי להתמודד עם החיים. מה שמפתח עם הזמן את הרצון לוותר על החיים לחלוטין כי הרי המקום הזה הוא כל כך מסוכן ולא מבין ורואים בו רק שחורות.
והשמנה – יצירת מעטה הגנה מפני הסביבה, חברים, משפחה מתוך חוויות של פגיעה באותה נערה. מעטה ההשמנה הינו מעטה ההגנה על נפשה ורגשותיה.
אז מה באמת ניתן לעשות ?
בתוך המרוץ הגדול של החיים שכן אין מה לעשות החיים שלנו בכל זאת חומרניים, לנסות להיפתח לחשיבה אחרת. לצאת לעבוד כדי להרוויח כסף אך גם לדעת לעשות הפרדה בין התסכול מהעבודה לבית. לחזור הביתה ולהתעלם מהבלגן. לקחת הפסקה של 1/4 שעה להרגע. אחר כך להתעניין ביומו של המתבגר, לתת לו תחושה של "אני כאן בשבילך בכל רגע נתון שתרצה לשוחח בו ולהתייעץ אתה לא לבד". לעזור לו בזמן אמת עם התסכולים שקיימים לו בחייו המתבגרים.
לגבי התסכולים של המבוגרים: לפחות אלה בני השליטה –
לעשות חלוקת תפקידים וכללים ברורים לגבי מטלות הבית. איפה צריך להיות כל דבר כמו למשל: אוכלים רק ליד שולחן מסוים וכשאוכלים מורידים מהשולחן. כך שרמת הבלגן תפחת. וכאשר מסדרים את הבלגן בבית אז כולם משנסים מותניים (הכוונה לכל הנוכחים בבית כולל המתבגרים), לדאוג לתת תחושה שהבית הוא של כולם ולכן חשוב שכולם ירגישו טוב ובנוח בבית וזה כמובן כולל סדר ונקיון.
לפרטים נוספים אשמח לעזור ולייעץ
לי-אור להב
http://www.wix.com/galrotem/li-or-lahav
לי-אור להב
מטפלת בתת מודע
