על הנשימה... 

הנשימה היא הנשמה של התנוחות. היא תמיד נוכחת, זורמת דרכנו, מחברת אותנו אל היקום. היא חיה, משתנה בתדירות - לעיתים ארוכה ואיטית, לעיתים קצרה ומהירה, לעיתים אינה מורגשת וכמעט נעלמת. הנשימה לעיתים שטוחה ולעיתים עמוקה ומלאה. הנשימה היא יותר מאוויר שנכנס ויוצא מהגוף, היא מוליכה של אנרגיית החיים בגוף, המכונה בסנסקריט "פראנה".

כמו על גבו של סוס אנו רוכבים על הגלים של הנשימה בגוף ומשתמשים בהם כדי להתמקם בתנוחה. בתרגול התנוחות אנו מודעים לנשימה בכל עת, היא מלווה ומדריכה את הפתיחה של הגוף בתנוחות השונות ואת הכניסה והיציאה מהן. ההתבוננות המודעת שלנו בנשימה היא כלי רב עוצמה, דרכו אנו מתרגמים את התנועה מרמת ההתכוונות לפעולה הפיסית.

למעשה, התבוננות בנשימה בעת התנוחות היא מצב של מדיטציה בתנועה. היא מגבירה את המודעות, מרחיבה את התודעה ומכינה את הגוף לשהייה ממושכת בתנוחה ללא תנועה. התהליך שאנו עוברים בעת התרגול מרוקן את התודעה ומשקיט אותה וממלא את הגוף באנרגיה וחיים. ההתרוקנות וההתמלאות, שני הניגודים מגולמים שניהם בכל תנוחה.

הנשימה היא מערכת מחזורית, שאיפה ונשיפה שיש להם התחלה, שיא וסיום וביניהן יש אתנחתא. קיים מרווח של זמן לאחר השאיפה כשהריאות מלאות, עד לתחילה של הוצאת האוויר, ושוב לאחר הנשיפה כשחלל הריאות ריק מאוויר. בזמן התרגול אנו נושמים מהאף בלבד. הפה משמש לנשימה רק כמערכת חירום של הגוף, ואין בו שימוש בעת תרגול התנוחות.

בעת התרגול אנו נושמים באופן מודע אל חלקי הגוף השונים - כדי למקם ולפתוח את הגוף בתנוחה. השאיפות משמשות אותנו להתארכות והתרחבות, ואילו הנשיפות משמשות להשתרשות, להידוק השרירים, לפיתול והרפיה.

לנשימה יש תפקיד לא רק בפתיחה הפיסית של הגוף, אלא גם באחריות על האפקט הרגשי והאנרגטי של הגוף.

לשאיפה נלוות תחושות של עוררות, חיים, עוצמה, כוח וחיוניות. שאיפה ארוכה יחסית לנשיפה תיצור אפקט מוגבר של תחושות אלו.

לנשיפה לעומת זאת נלוות תחושות של התכנסות פנימה, רגיעה וכניעה. כניעה לכוח הכבידה עם ההשתרשות של הגוף כלפי מטה וכניעה במובן של הרפיה, השקטה של החושים. אנו נשתמש בנשיפות ארוכות ומלאות כדי לרכך את ההתנגדויות של הגוף, להשקיט את התודעה ולהגיע לרגיעה מנטאלית ופיסית.

שימוש מושכל בנשימה בעת התרגול הוא המפתח לחוויה מלאה של התנוחות. זרימה חופשית של הנשימה בין אברי הגוף בעת התרגול, תוך מתן דגש על מקצב הרמוני מחזורי, מאפשר את ההתכנסות פנימה של החושים ואת הרחבת הקשב והמודעות בתרגול.

תיאום הרמוני של תנועה ונשימה הוא פרי של תרגול רציף וממושך. בזמן של זרימה תנועתית בתרגול, בכניסה וביציאה מתנוחה או במעבר בין תנוחות, התנועה מתאימה את עצמה אל קצב הנשימה ולא ההפך. לעומת זאת נשימה מואצת יוצרת מתח, משדרת אותות מצוקה למוח וסוגרת את הגוף. ככול שהגוף מתחזק ונפתח, טווח הנשימה גדל. שיפור קצב ואיכות הנשימה תלויים בתפקוד הרמוני ומתואם של הגוף כולו.

לכל אדם קצב נשימה משלו. אנו שואפים בתרגול להתחבר אל קצב הנשימה הפנימי שלנו, בו ייווצר מעגל מחזורי של שאיפה ונשיפה. קצב פנימי שוטף של נשימה יאפשר זרימה חופשית של תנועה ואנרגיה בגוף.

התנועה הטבעית של הגוף בעת השאיפה פותחת את הגוף בשלושה מישורים : 1. לאורך עמוד השדרה - מלמעלה למטה. 2. לרוחב החזה - ימינה ושמאלה אל צידי הצלעות. 3. אל נפח החזה העליון מעצם החזה אל עצמות הבריח - מאחורה קדימה.

התנועה הטבעית של הגוף בעת הנשיפה פעולת באופן הפוך לשאיפה בשלושת המישורים הללו. היא עוברת : 1. לאורך הגוף - מלמטה למעלה. 2. לרוחב הגוף - התנועה היא של כיווץ פנימה של בית החזה ולא הרחבה שלו כמו בזמן השאיפה. 3. במישור של נפח הגוף - את תנועת המילוי וההתרחבות בחזה העליון מחליפה תנועה של התרוקנות ושקיעה.

בתרגול היוגה אנו מעוניינים לשמור על הפתיחה של הגוף, שהשגנו עם השאיפה, גם בזמן התרוקנות הגוף מאוויר עם הנשיפה. הכוונת המודעות לפתיחה, הרחבה והתארכות של הגוף עם הנשיפה תאפשר מניעה של קריסה ותאפשר לשמור על הפתיחה שלו.

המתרגל קושר חגורה לרוחב בית החזה בקו התחתון של הצלעות בחזית הגוף, ושל החלק התחתון של השכמות בגב הגוף. הנשימה אל צידי החגורה ממחישה את ההתרחבות של בית החזה.

הנשימה לאורך עמוד השדרה ממחישה את ההתארכות של הגוף את ההרמה של בית החזה כלפי מעלה. הנשימה ממלאת את בית החזה העליון באזור של עצם החזה עד לעצמות הבריח ומדגישה את מילוי נפח החזה מעל החגורה בחלק הקדמי שלה.

בזמן הנשיפה יפנה המתרגל את תשומת הלב לפתיחה של הגוף ולא לצמצום שלו. במן הנשיפה, כאשר המתרגל סוחט את האוויר החוצה ברכות, הוא שואף לשמור על הפתיחה של הגוף ולמנוע ככול האפשר קריסה שלו. למעשה כאן יש התכוונות ללכת כנגד הכיוון הטבעי של הנשיפה על מנת לשמור על היציבה זקופה ופתוחה של הגוף.

התנועה הפיסיולוגית של מערכת הנשימה מתארת את מסלול האוויר דרך הגוף. האוויר ניכנס אל הגוף דרך הנחיריים ועובר דרך קנה הנשימה לחלל החזה אל הריאות, שריר הסרעפת יורד מטה, וחלל הבטן התחתונה מתמלא. מסלול הכניסה הפיסיולוגי של האוויר עובר לאורך הגוף מלמעלה למטה, בעוד כיוון התנועה של הגוף בתוך המסגרת הצורנית של התנוחות, עובר מלמטה- השתרשות כפות הרגליים באדמה, לכיוון הקודקוד עם התארכות השדרה מעלה.

הכניסה של האוויר אל הגוף תומכת בצמיחה ובהתארכות שלו כלפי מעלה. בעת השאיפה אנו ממלאים בהדרגה את הגוף עד שבסיום השאיפה, מתמלא האגן באוויר ובאנרגיה - "פראנה". התנועה של מילוי האגן וההשתרשות מטה בסוף השאיפה מאריכה והודפת מעלה את עמוד השדרה, מרחיקה את עצם החזה מהאגן, יוצרת מרחב בין עצם הערווה לטבור. התחושה הגופנית היא של התארכות בשני קטבים כלפי מטה וכלפי מעלה באופן הרמוני. זרימת האוויר החוצה מהגוף מאפשרת העצמה של תחושת ההשתרשות שלו מטה אל האדמה. בעת השאיפה עם מעבר האוויר מעלה לאורך עמוד השדרה יש נטייה לגוף להתקשות. התחושה היא שהגוף עוצר בתוכו את מתח תנועת "ההחזקה" שלו עם התארכותו לאורך עמוד השדרה כלפי מעלה. הנשיפה מאפשרת התרככות והשקטה של הגוף , הרפיה ושחרור שלו. באופן זה השאיפה והנשיפה משלימות זו את זו באופן תנועתי - פיסי ואנרגטי.

הנח יד או קובייה מעל הקודקוד של המתרגל. המתרגל מתארך מעלה והודף את היד או הקובייה. הפעלה של התנגדות מתונה מצד בן הזוג, המסייע אל מול הקודקוד, תאפשר למתרגל לחוות ההתארכות של הגוף כלפי מעלה כנגד הקובייה או היד. ניתן לתרגל בישיבה ובעמידה בטאדאסנא.