עוברי-אורח שהסתובבו באמצע חודש מאי 2007 באזור רחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, לא יכלו שלא לשים לב למודעות הענקיות שנתלו באישון לילה על לוחות-המודעות ועל גבי תחנות האוטובוסים. המודעות הגדולות נפתחו במשפט הבא: "צבר, במקום הזה היה פעם כפר ערבי".
בחג העצמאות האחרון, שחל ב-24 באפריל, ישראלים רבים יצאו לפארקים ולמקומות בילוי כדי לחגוג את האירוע בהתאם למסורת שהתפתחה בישראל עוד מראשיתה. משפחות אחדות בחרו לבקר בגן הלאומי "תל מגידו" וסביבתו. על מה שהתרחש שם, ראוי לקרוא את כתבתו של דורון מנצור שהתפרסמה באתר NRG של עיתון מעריב ב-29 באפריל 2007. וכך תאר מנצור את האירוע שהתרחש במקום:
"ביום העצמאות האחרון יצאנו אני ומשפחתי עם עוד ארבע משפחות לטיול במגידו. תחילת היום ביקרנו בתל מגידו ובהמשך, לפי התכנית, נכנסו לנחל הקיני שנמצא דרומית לקיבוץ מגידו. עם הכניסה שלנו אל תוך הפארק מצאנו את עצמנו עם קבוצה של אלפי ערבים "ישראלים" מהכפרים בסביבה, שבדיעבד הבנו שהם שם לציון אירועי הנכבה - יום האבל להקמת מדינת ישראל !!!".
"שבילי הפארק היו מלאים במכוניות, רוכבי סוסים, אופנועים וטרקטורונים. הצעירים שבחבורה השתוללו עם כלי הרכב שלהם, שחלקם לא כללו לוחות רישוי וסיכנו את באי הפארק. המבוגרים נסעו במכוניות כמובן ללא חגורות כשילדיהם נתלים מחוץ לחלונות ועל גגות המכונית כשהם צועקים, חלקם מסמנים V בידיהם ומתגרים ברכבים של יהודים. כמעט כל אחד מהם ענד צעיף (שכפי הנראה חולק להמונים) בקצוותיו התנוססו דגלי אש"ף, ואחרים אף נשאו דגלי אש"ף גדולים בידיהם ועל מכוניתם".
"בשלב מסוים עברנו ליד פניה שבה עמד שומר שמנע כניסה במכונית. מכוון זה נשמעו קריאות מתלהמות ברמקול ולהערכתי זה היה מקום הכינוס שלהם. אני חייב לציין שבמקום לא נכח אפילו לא נציג אחד של כוחות הביטחון על מנת לאכוף את הסדר ולהבטיח את ביטחונם של היהודים שחוגגים במקום".
"המראות שנתקלנו בהם הזכירו לי מראות של ימי מילואים בתעסוקות מבצעיות בכפרים עוינים. החלטנו למצוא מקום פנימי יותר על מנת להתרחק מההמון, שכיהודי נראה לי בהחלט מאוד מאיים. בדרך חזרה החוצה נתקלנו באותן תופעות ואפילו חמורות יותר. בחניון של צומת מגידו (בין מקדונלד'ס לחניונית "מנטה") על כביש מגידו-חדרה התגודדו קבוצות ערבים עם דגלי אש"ף, השתוללו עם טרקטורונים, אופנועים ורכבים בתחנת הדלק".
"התקשרתי למשטרת ישראל והבהרתי להם את התמונה. כמובן קיבלתי את התשובה שישלחו ניידת לטפל בזה. עזבתי את המקום כ-15 דקות מאוחר יותר ולא הספקתי לוודא האם אכן הגיעה. מאוחר יותר בערב הבנתי שבהמשך קבוצת בריונים התגרתה ותקפה קבוצת יהודים, שהגיעה מחיפה לחגוג את יום העצמאות בפארק, ללא שום סיבה".
באתרי חדשות נוספים נכתב, כי אלפי ערבים ציינו את ה"נכבה" ביום חג העצמאות הישראלי ב"עלייה-לרגל לשרידי הכפר אל-לג'ו?ן ליד קיבוץ מגידו". כך למשל, באתר של עיתון הארץ נכתב, "כמה אלפי אזרחים ערבים ופעילי שמאל יהודים השתתפו היום (שלישי) ב'תהלוכת השיבה', אשר מתקיימת זה עשר שנים ביום העצמאות הישראלי. המפגינים צעדו אל שרידי הכפר לג'ון, ששוכן סמוך לקיבוץ מגידו". על-פי תיאורים אחדים, הקהל שנכח במקום ושהיה שיכור מהרטוריקה של עצמו, דימה בנפשו שהנביא מוחמד, בכבודו ובעצמו, צעד בשבילי המקום.
באירוע נוסף שנערך במקום אחר, אמר יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, את הדברים האלה: "ניצחנו בקרב על הזיכרון וביסוסו בתודעה שלנו". חשוב להזכיר שמוחמד ברכה מתגורר בעיר שפרעם, ישוב שהיה מקום מושבה של הסנהדרין במאה ה-2. היהודים האחרונים שהתגוררו בשפרעם עזבו את הישוב לאחר מלחמת העולם הראשונה בשל קשיים כלכליים. ח"כ דב חנין, חבר במפלגתו של ח"כ ברכה, אמר באותו כינוס לקהל ערבי נלהב: "הגיע הזמן לריפוי הפצעים שהמדינה עצמה גרמה לאזרחיה בני המיעוט הלאומי הערבי. חירות אמיתית של עם לא יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר".
יש לשים לב לדברי ח"כ חנין בנוגע ל"מיעוט הלאומי הערבי", כאילו אין עוד 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית. יתרה מזאת, אילו טרח ח"כ חנין להכיר ולדעת את ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ספק רב אם הוא היה מוסיף את המשפט "חירות אמיתית של עם לא יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר" - בעיקר לנוכח מקום מגוריו הנוכחי של ח"כ ברכה. צריך להזכיר, פעם נוספת, שכל שם הקשור לארץ-ישראל, נושא בקרבו את הזיכרון-ההיסטורי-הלאומי של הישראלים לאורך הדורות. כך, גם בנוגע למילה "אל-לג'ון" - שהיא בסך הכל שיבוש של המילה "הלגיון", משום שבמקום שכנה מפקדת הלגיון-הרומאי ה-6 ("לגיון הברזל"). הלגיון-הרומאי בנה מצודה קטנה מעל לכפר עותנאי בתקופת מרד בר-כוכבא כחלק מהאסטרטגיה שנבעה מהצורך לדכא את המרד. כפר עותנאי מוזכר במשנה במסכת גיטין במילים האלה: "אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר - בטל תנאו".
היסטוריה קצרה על מתחם כפר עותנאי
כפר עותנאי, רחב-הידיים, שוכן למרגלות "תל מגידו" ליד מעיינות נחל קיני. (קרוב לוודאי שמרבית הקוראים זוכרים את סיפורה של יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, כפי שמסופר בספר שופטים). אזור כפר עותנאי היה מיושב גם לאחר הכיבוש ערבי על ארץ-ישראל. בתקופה הצלבנית נוסדה באזור המצודה הרומאית "חוות ליאון" - שם שהוא שיבוש של המילה "לגיון". בתקופת הכיבוש העות'מאני הוקם במקום "חאן לג'ון" - שגם הוא שיבוש של המילה "לגיון". לאחרונה, עלה שמו של הישוב עותנאי לכותרות, בשל גילויו של מבנה גדול במתחם השייך לכלא מגידו, ובו רצפת פסיפס של אולם-תפילה נוצרי. הגילוי עורר התרגשות רבה בתקשורת העולמית ובעולם-הנוצרי, שכן גילוי זה פתח צוהר נוסף בפני ההיסטוריונים בנוגע להתפתחותה של הנצרות בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה. גילוי זה, שימש השראה לכתיבתו של ספר בשם "אבנים קטנות של אהבה", מפי סופרת-הנוער יונה טפר, המתגוררת כיום בקיבוץ יגור. הסיפור מתרכז בדמותה של תמר, בת כפר עותנאי, הנפגשת לראשונה עם האמן שבנה את הפסיפס, שהתגלה לפני שנים אחדות. בנה של הסופרת יונה טפר, יותם טפר, היה הארכיאולוג הראשי שחשף את הפסיפס. במסגרת תערוכת הבולים בינלאומית בשם "ירושלים 2006" שנערכה במאי 2006, הפסיפס הונצח בגיליונות-מזכרת שהופקו במיוחד לרגל התערוכה.
עם חידוש ההתיישבות הישראלית באזור עמק-יזרעאל בתחילת המאה ה-20, משפחות ערביות אחדות מהישוב "אום אל-פחם" הגיעו לאזור "חאן לג'ון" והתיישבו במקום (ככל הידוע, מרבית תושבי אום אל פחם הגיעו ממצרים). המשפחות הערביות אימצו את השם ההיסטורי "אל-לג'ון" על שם מפקדת הלגיון הרומי ששכנה במקום בתקופת מרד בר-כוכבא ולאחריו. מקרה זה, דומה הוא למקרים רבים בהם השבטים הערביים שפלשו לארץ אימצו את שמותיהם העבריים של הישובים שהשתמרו לאורך הדורות בארץ-ישראל.
בעקבות מאורעות 1936-1939, הבריטים הקימו מצודות משטרתיות ברחבי-הארץ לאורך מרבית הצירים המרכזיים ("מצודות טגארט"). אחת מהן נבנתה בצומת מגידו ונקראה בשם "מצודת לג'ון" (או "מצודת לג'ו") - כיום, משמשת המצודה כ"בית-כלא מגידו". בעקבות המאורעות, פלשו לארץ כוחות ערביים בלתי-סדירים - בעיקר מסוריה וירדן - שחיזקו את אלה שפלשו אליה שנים אחדות קודם לכן. אך בשל כישלונו של המרד הערבי באותן שנים, הכנופיות הערביות החלו לרצוח אלה את אלה בשל ענייני יוקרה ושליטה קרקעית פיאודלית (באצטלה "לאומית"), בדומה למה שמתרחש בימים אלה בקרב ערביי עזה (הנשלטת כיום בידי 40 כנופיות).
לאור סירובם של הערבים להכיר בהחלטת החלוקה של ארץ-ישראל מ-1947, ולאחר הכרזת העצמאות הישראלית ב-14 במאי 1948, פלשו מדינות-ערב לארץ-ישראל במסגרת החלטה מדינית מפורשת של הליגה-הערבית. זמן קצר לאחר מכן, חנתה יחידה צבאית עיראקית באזור כפר לג'ון. הכפר עצמו שימש מעין מפקדה לוגיסטית לכוח הצבאי העיראקי (שהגיע לארץ בכוח מרשים, בגודל של אוגדה, כדי להשתתף בחיסולה של המדינה הצעירה. ובאותה שעה ממש, השלטון העיראקי תכנן את גירושם של כל יהודי עיראק והשתלטות על רכושם). לאחר קרבות קשים שנערכו באזור ב-29 במאי, חטיבת גולני כבשה את כל "מתחם מגידו" מידי הצבא העיראקי. במהלך הקרבות, ניטשו בתי הכפר, ותושביו מצאו מקלט בישוב "אום אל-פחם" הסמוך. לאחר התבוסה, אחדים מבני הכפר טענו שחיילי החטיבה ביצעו טבח בתושבים, אולם חקירה מקיפה בעניין, שהגיעה עד ללבנון במטרה לגבות עדויות, לא העלתה כל הוכחה לטענה זו.
לאחר כיבוש כל "מתחם מגידו" ובכללו שרידי כפר עותנאי הסמוך לצומת מגידו, נוסד ב-1949 קיבוץ מגידו ליד חורבות "אל-לג'ון". ובכך, חודשה ההתיישבות הישראלית באזור, והקרקע הוחזרה לבעליה החוקיים. במילים אחרות, מתחת לכל טענה ערבית תעמולתית, רובצת לה אמת היסטוריה ישראלית כבדת-משקל ובעלת עומק שאי-אפשר להתעלם ממנה.
וכל מה שנותר לממשלת-ישראל לעשות הוא להציב שלט גדול ליד כל ישוב שכזה, במטרה למנוע גניבה היסטורית בוטה ואלימה, כפי שזו מתרחשת בימים אלה ברחבי מדינת-ישראל. לשם שינוי, אפשר להתחיל מהעיר שפרעם, מקום בו גר ח"כ מוחמד ברכה, שביתו נבנה על חורבותיו של ישוב ישראלי שהיה קיים במשך מאות שנים, שכן, ללא כל ספק, "חירות אמיתית של עם אינה יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר".
בחג העצמאות האחרון, שחל ב-24 באפריל, ישראלים רבים יצאו לפארקים ולמקומות בילוי כדי לחגוג את האירוע בהתאם למסורת שהתפתחה בישראל עוד מראשיתה. משפחות אחדות בחרו לבקר בגן הלאומי "תל מגידו" וסביבתו. על מה שהתרחש שם, ראוי לקרוא את כתבתו של דורון מנצור שהתפרסמה באתר NRG של עיתון מעריב ב-29 באפריל 2007. וכך תאר מנצור את האירוע שהתרחש במקום:
"ביום העצמאות האחרון יצאנו אני ומשפחתי עם עוד ארבע משפחות לטיול במגידו. תחילת היום ביקרנו בתל מגידו ובהמשך, לפי התכנית, נכנסו לנחל הקיני שנמצא דרומית לקיבוץ מגידו. עם הכניסה שלנו אל תוך הפארק מצאנו את עצמנו עם קבוצה של אלפי ערבים "ישראלים" מהכפרים בסביבה, שבדיעבד הבנו שהם שם לציון אירועי הנכבה - יום האבל להקמת מדינת ישראל !!!".
"שבילי הפארק היו מלאים במכוניות, רוכבי סוסים, אופנועים וטרקטורונים. הצעירים שבחבורה השתוללו עם כלי הרכב שלהם, שחלקם לא כללו לוחות רישוי וסיכנו את באי הפארק. המבוגרים נסעו במכוניות כמובן ללא חגורות כשילדיהם נתלים מחוץ לחלונות ועל גגות המכונית כשהם צועקים, חלקם מסמנים V בידיהם ומתגרים ברכבים של יהודים. כמעט כל אחד מהם ענד צעיף (שכפי הנראה חולק להמונים) בקצוותיו התנוססו דגלי אש"ף, ואחרים אף נשאו דגלי אש"ף גדולים בידיהם ועל מכוניתם".
"בשלב מסוים עברנו ליד פניה שבה עמד שומר שמנע כניסה במכונית. מכוון זה נשמעו קריאות מתלהמות ברמקול ולהערכתי זה היה מקום הכינוס שלהם. אני חייב לציין שבמקום לא נכח אפילו לא נציג אחד של כוחות הביטחון על מנת לאכוף את הסדר ולהבטיח את ביטחונם של היהודים שחוגגים במקום".
"המראות שנתקלנו בהם הזכירו לי מראות של ימי מילואים בתעסוקות מבצעיות בכפרים עוינים. החלטנו למצוא מקום פנימי יותר על מנת להתרחק מההמון, שכיהודי נראה לי בהחלט מאוד מאיים. בדרך חזרה החוצה נתקלנו באותן תופעות ואפילו חמורות יותר. בחניון של צומת מגידו (בין מקדונלד'ס לחניונית "מנטה") על כביש מגידו-חדרה התגודדו קבוצות ערבים עם דגלי אש"ף, השתוללו עם טרקטורונים, אופנועים ורכבים בתחנת הדלק".
"התקשרתי למשטרת ישראל והבהרתי להם את התמונה. כמובן קיבלתי את התשובה שישלחו ניידת לטפל בזה. עזבתי את המקום כ-15 דקות מאוחר יותר ולא הספקתי לוודא האם אכן הגיעה. מאוחר יותר בערב הבנתי שבהמשך קבוצת בריונים התגרתה ותקפה קבוצת יהודים, שהגיעה מחיפה לחגוג את יום העצמאות בפארק, ללא שום סיבה".
באתרי חדשות נוספים נכתב, כי אלפי ערבים ציינו את ה"נכבה" ביום חג העצמאות הישראלי ב"עלייה-לרגל לשרידי הכפר אל-לג'ו?ן ליד קיבוץ מגידו". כך למשל, באתר של עיתון הארץ נכתב, "כמה אלפי אזרחים ערבים ופעילי שמאל יהודים השתתפו היום (שלישי) ב'תהלוכת השיבה', אשר מתקיימת זה עשר שנים ביום העצמאות הישראלי. המפגינים צעדו אל שרידי הכפר לג'ון, ששוכן סמוך לקיבוץ מגידו". על-פי תיאורים אחדים, הקהל שנכח במקום ושהיה שיכור מהרטוריקה של עצמו, דימה בנפשו שהנביא מוחמד, בכבודו ובעצמו, צעד בשבילי המקום.
באירוע נוסף שנערך במקום אחר, אמר יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, את הדברים האלה: "ניצחנו בקרב על הזיכרון וביסוסו בתודעה שלנו". חשוב להזכיר שמוחמד ברכה מתגורר בעיר שפרעם, ישוב שהיה מקום מושבה של הסנהדרין במאה ה-2. היהודים האחרונים שהתגוררו בשפרעם עזבו את הישוב לאחר מלחמת העולם הראשונה בשל קשיים כלכליים. ח"כ דב חנין, חבר במפלגתו של ח"כ ברכה, אמר באותו כינוס לקהל ערבי נלהב: "הגיע הזמן לריפוי הפצעים שהמדינה עצמה גרמה לאזרחיה בני המיעוט הלאומי הערבי. חירות אמיתית של עם לא יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר".
יש לשים לב לדברי ח"כ חנין בנוגע ל"מיעוט הלאומי הערבי", כאילו אין עוד 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית. יתרה מזאת, אילו טרח ח"כ חנין להכיר ולדעת את ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ספק רב אם הוא היה מוסיף את המשפט "חירות אמיתית של עם לא יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר" - בעיקר לנוכח מקום מגוריו הנוכחי של ח"כ ברכה. צריך להזכיר, פעם נוספת, שכל שם הקשור לארץ-ישראל, נושא בקרבו את הזיכרון-ההיסטורי-הלאומי של הישראלים לאורך הדורות. כך, גם בנוגע למילה "אל-לג'ון" - שהיא בסך הכל שיבוש של המילה "הלגיון", משום שבמקום שכנה מפקדת הלגיון-הרומאי ה-6 ("לגיון הברזל"). הלגיון-הרומאי בנה מצודה קטנה מעל לכפר עותנאי בתקופת מרד בר-כוכבא כחלק מהאסטרטגיה שנבעה מהצורך לדכא את המרד. כפר עותנאי מוזכר במשנה במסכת גיטין במילים האלה: "אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר - בטל תנאו".
היסטוריה קצרה על מתחם כפר עותנאי
כפר עותנאי, רחב-הידיים, שוכן למרגלות "תל מגידו" ליד מעיינות נחל קיני. (קרוב לוודאי שמרבית הקוראים זוכרים את סיפורה של יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, כפי שמסופר בספר שופטים). אזור כפר עותנאי היה מיושב גם לאחר הכיבוש ערבי על ארץ-ישראל. בתקופה הצלבנית נוסדה באזור המצודה הרומאית "חוות ליאון" - שם שהוא שיבוש של המילה "לגיון". בתקופת הכיבוש העות'מאני הוקם במקום "חאן לג'ון" - שגם הוא שיבוש של המילה "לגיון". לאחרונה, עלה שמו של הישוב עותנאי לכותרות, בשל גילויו של מבנה גדול במתחם השייך לכלא מגידו, ובו רצפת פסיפס של אולם-תפילה נוצרי. הגילוי עורר התרגשות רבה בתקשורת העולמית ובעולם-הנוצרי, שכן גילוי זה פתח צוהר נוסף בפני ההיסטוריונים בנוגע להתפתחותה של הנצרות בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה. גילוי זה, שימש השראה לכתיבתו של ספר בשם "אבנים קטנות של אהבה", מפי סופרת-הנוער יונה טפר, המתגוררת כיום בקיבוץ יגור. הסיפור מתרכז בדמותה של תמר, בת כפר עותנאי, הנפגשת לראשונה עם האמן שבנה את הפסיפס, שהתגלה לפני שנים אחדות. בנה של הסופרת יונה טפר, יותם טפר, היה הארכיאולוג הראשי שחשף את הפסיפס. במסגרת תערוכת הבולים בינלאומית בשם "ירושלים 2006" שנערכה במאי 2006, הפסיפס הונצח בגיליונות-מזכרת שהופקו במיוחד לרגל התערוכה.
עם חידוש ההתיישבות הישראלית באזור עמק-יזרעאל בתחילת המאה ה-20, משפחות ערביות אחדות מהישוב "אום אל-פחם" הגיעו לאזור "חאן לג'ון" והתיישבו במקום (ככל הידוע, מרבית תושבי אום אל פחם הגיעו ממצרים). המשפחות הערביות אימצו את השם ההיסטורי "אל-לג'ון" על שם מפקדת הלגיון הרומי ששכנה במקום בתקופת מרד בר-כוכבא ולאחריו. מקרה זה, דומה הוא למקרים רבים בהם השבטים הערביים שפלשו לארץ אימצו את שמותיהם העבריים של הישובים שהשתמרו לאורך הדורות בארץ-ישראל.
בעקבות מאורעות 1936-1939, הבריטים הקימו מצודות משטרתיות ברחבי-הארץ לאורך מרבית הצירים המרכזיים ("מצודות טגארט"). אחת מהן נבנתה בצומת מגידו ונקראה בשם "מצודת לג'ון" (או "מצודת לג'ו") - כיום, משמשת המצודה כ"בית-כלא מגידו". בעקבות המאורעות, פלשו לארץ כוחות ערביים בלתי-סדירים - בעיקר מסוריה וירדן - שחיזקו את אלה שפלשו אליה שנים אחדות קודם לכן. אך בשל כישלונו של המרד הערבי באותן שנים, הכנופיות הערביות החלו לרצוח אלה את אלה בשל ענייני יוקרה ושליטה קרקעית פיאודלית (באצטלה "לאומית"), בדומה למה שמתרחש בימים אלה בקרב ערביי עזה (הנשלטת כיום בידי 40 כנופיות).
לאור סירובם של הערבים להכיר בהחלטת החלוקה של ארץ-ישראל מ-1947, ולאחר הכרזת העצמאות הישראלית ב-14 במאי 1948, פלשו מדינות-ערב לארץ-ישראל במסגרת החלטה מדינית מפורשת של הליגה-הערבית. זמן קצר לאחר מכן, חנתה יחידה צבאית עיראקית באזור כפר לג'ון. הכפר עצמו שימש מעין מפקדה לוגיסטית לכוח הצבאי העיראקי (שהגיע לארץ בכוח מרשים, בגודל של אוגדה, כדי להשתתף בחיסולה של המדינה הצעירה. ובאותה שעה ממש, השלטון העיראקי תכנן את גירושם של כל יהודי עיראק והשתלטות על רכושם). לאחר קרבות קשים שנערכו באזור ב-29 במאי, חטיבת גולני כבשה את כל "מתחם מגידו" מידי הצבא העיראקי. במהלך הקרבות, ניטשו בתי הכפר, ותושביו מצאו מקלט בישוב "אום אל-פחם" הסמוך. לאחר התבוסה, אחדים מבני הכפר טענו שחיילי החטיבה ביצעו טבח בתושבים, אולם חקירה מקיפה בעניין, שהגיעה עד ללבנון במטרה לגבות עדויות, לא העלתה כל הוכחה לטענה זו.
לאחר כיבוש כל "מתחם מגידו" ובכללו שרידי כפר עותנאי הסמוך לצומת מגידו, נוסד ב-1949 קיבוץ מגידו ליד חורבות "אל-לג'ון". ובכך, חודשה ההתיישבות הישראלית באזור, והקרקע הוחזרה לבעליה החוקיים. במילים אחרות, מתחת לכל טענה ערבית תעמולתית, רובצת לה אמת היסטוריה ישראלית כבדת-משקל ובעלת עומק שאי-אפשר להתעלם ממנה.
וכל מה שנותר לממשלת-ישראל לעשות הוא להציב שלט גדול ליד כל ישוב שכזה, במטרה למנוע גניבה היסטורית בוטה ואלימה, כפי שזו מתרחשת בימים אלה ברחבי מדינת-ישראל. לשם שינוי, אפשר להתחיל מהעיר שפרעם, מקום בו גר ח"כ מוחמד ברכה, שביתו נבנה על חורבותיו של ישוב ישראלי שהיה קיים במשך מאות שנים, שכן, ללא כל ספק, "חירות אמיתית של עם אינה יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר".
ד"ר יוחאי סלע עוסק מחקר חברתי, פוליטי ותקשורתי במזרח-התיכון.
