הסטרפטוקוקוס מכה שנית 

בס"ד

החגים חלפו עברו, נושאים עמם את שרידי הקיץ. השעון שהוזז בדהרה קדימה, קיצר את היום בשרירותיות, כשהוא מותיר שעות אור ספורות בלבד לשעשועי הילדים.

בערבים ניתן לחוש ברוח הסתווית המתגנבת ובבקרים הצינה תובעת להחליף את השמיכות. יחד עם זאת, הימים עדיין חמים והזיעה ממשיכה לקלוח. עונת המעבר בפתח, מה שהופך אותי לעצבנית בכל פעם שנשמע שיעול, עיטוש או כחכוח מכיוון חדר הילדים. מניסיוני הקצר, העונה הזו מועדת לפורענות. חיידקי הסטרפטוקוקוס עטים כמוצאי שלל רב על השקדים הילדותיים, בה בשעה שהסמפונות עולים על גדותיהם ומתמלאים בליחה וכיח. גם הנזלת אינה מותירה מקום לספק - החורף בפתח.

ניסיתי פרוטק-מותק, ניסיתי פרופוליס ואכניצאה וניסיתי וויטמין c במינון מוגבר, אבל, מלבד דלדול חמור בחשבון הבנק שלי, לא עשה רושם כי הווירוסים השונים, מודעים בכלל למסעות הפרסום המסיביים ולכוחות המיוחסים לאמצעי החיסון הללו.

אף על פי הכישלונות שנחלתי, גם השנה דאגתי להצטייד במלאי מהחומרים הנ"ל, בידיעה שאם לא יועילו, לפחות גם לא יזיקו.

הילדים שלי מצצו בתאווה את אמצעי המיגון המתקדמים, מצופי השוקולד והמרמלדה (גאון כלכלי מי שחשב על זה!), כשהם מבקשים עוד ועוד מ"התרופה" הטעימה.

לא חלפו יומיים מסיומו המוצהר של הקיץ ונתנאל החל מושך באף. נזלת שקופה וחיווריינית, הלכה והתעצמה כמעיין המתגבר, כשהיא מלווה במקהלת עיטושים ועיניים דומעות וטרוטות. אני בתגובה, הודעתי על כוננות "ספיגה" מוגברת ומלבד כמויות אדירות של טישוס, הלעטתי אותו במנה כפולה של אמצעי מיגון מתוקים וקבעתי תור בהול לרופא הילדים.

"תראי גיברת הולצמן, הילד לא מספיק חולה עדיין בשביל לתת לו טיפול. חכי יום יומיים, נראה איך זה מתפתח ואז, כשיעלה לו החום והוא יהיה ממש חולה, אז נוכל לתת לו טיפול הולם!".

הגיוני נכון?

כשהנזלת שקעה לעבר הסמפונות, קולות חרחור ונחרה החלו עולים ממעמקי הלוע והמדחום הורה על 39.2, תיארתי לעצמי שהוא חולה מספיק על מנת לקבל את הטיפול המיוחל.

הדיאגנוזה הרשמית הייתה: חיידק סטרפטוקוקוס בגרון, בשילוב נזלת ויראלית. חזרנו הביתה מצוידים באנטיביוטיקה ובמכשיר אינהלציה משוכלל ונתנאל הוכרז כ"חולה רשמי", מה שהעניק לו אוטומטית שבוע גימל"ים בבית, כולל מרק עוף של סבתא סביב השעון.

נעהל'ה קינאה נורא.

היא לא הייתה צריכה להמתין זמן רב. כשנתנאל חזר לנשום באופן סדיר פחות או יותר, היא התחילה להתלונן על כאבי גרון. אני, שנתקפתי חלחלה מהמחשבה על הפינג-פונג הצפוי, הושבתי אותה מול האור ולנוכח ה"אההההההה" זיהיתי בבירור את השקדים המודלקים בתפארתם.

עוד חבילה של ראפאפן הצטרפה לשורת השיקויים והקפסולות בביתנו ונעהל'ה המאושרת הוכרזה גם היא כקורבן לסטרפטוקוק. כעת היו לי שני פציינטים בבית, שהתכוונו לנצל כל רגע עד למקסימום.

"אימא, תביאי לי תה."

"זה חם מידי!"

"זה קר מידי!"

"אני בעצם רוצה שוקו."

"לא, בעצם חלב בלי כלום."

"אימא, למה לא הכנת לי מרק?"

"זה חם מדי!"

"זה קר מדי!"

אני בעצם לא צמאה."

כך חלף- עבר שבוע נוסף של טרטורים, ע"ש לילה ו"הקפצות", כששני הדיקטטורים ספוגי האנטיביוטיקה, רודים בי ביד חזקה ולא מוותרים ולו על פסיק קטן מהטבות מחלתם. עוד יומיים חלפו וכשהם הגזימו הבנתי, שהגיעה השעה לשלח אותם לחופשי וכזאת עשיתי. השניים התקוממו נוראית כנגד הגזירה ותבעו "הארכה". אבל אני כבר הייתי נחושה לחזור לשגרה. השקדים שלהם חזרו לממדים טבעיים ולפי רשימת החטיפים שהתבקשתי לספק, אז גם התיאבון. כך שבלב שקט יכולתי לשלוח אותם, ביחד עם האנטיביוטיקה, בחזרה לגנים.

הובלתי אותם תחת מחאה כבדה אל מוסדות החינוך ונפרדתי מהם לשלום בהקלה. ברוך ה', אפשר לחזור לנורמליזציה, השגרה המתוקה ממתינה לי!

שבתי הביתה מוכנה להתנפל על הבלגן החוגג ורשימת המטלות. רוקנתי את המדפים מהתרופות המיותרות והחזרתי לבית את צורתו המקורית פחות או יותר. רשימה ענקית של סידורים שנדחו המתינה לי: עבודה, בנק הדואר, פנייה למחלקת גבייה בעירייה, ביטוח לאומי, תיקון משקפיים, רכישה של גופיות חמות, החלפת בגדי חורף-קיץ וים של קיפולי כביסה.

בעודי חוככת בדעתי באיזו מהמטלות לטפל בראשונה, חשתי במשהו חשוד ומדאיג עולה ומטפס במעלה גווי. לא היה שום מקום לטעות. צמרמורת אחזה בי וכאב חד פילח את גרוני. הוא לפת אותי בכוח, הודף אותי לעבר המיטה ולא משאיר לי כל ברירה, אלא להשתטח עליה מלוא קומתי, לבעוט את הנעליים החוצה, לנתק את קו הטלפון מהקיר, להתכרבל עמוק עמוק בשמיכה ולקבל את גזר דיני בהשלמה.

...עוד חבילה של ראפאפן- מגה הצטרפה לשורותינו.