פיצויי פיטורים - שיעור הפיצויים וחישוב שכר העבודה (רשימה ראשונה בסדרה) 

פיצויי פיטורים - שיעור הפיצויים וחישוב שכר העבודה (רשימה ראשונה בסדרה)

שיעור פיצויי הפיטורים

שיעור פיצויי הפיטורים נקבע בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - החוק). על פי הוראת הסעיף, שיעורם של פיצויי הפיטורים הוא שכר חודש אחד לכל שנת עבודה כעובד במשכורת אצל אותו מעביד, או באותו מקום עבודה (חלק של שנה שלאחר שנת עבודה מזכה את העובד בפיצויים יחסיים).

חישוב שכר העבודה בבסיס פיצויי הפיטורים

מכוח החוק הותקנו תקנות הקובעות מהם הרכיבים של שכר העבודה הכולל, שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין פיצויי פיטורים, ביניהם: (1) שכר יסוד; (2) תוספת ותק; (3) תוספת יוקר המחיה; ו- (4) תוספת משפחה.

'פיצול' שכר העבודה כתופעה

במהלך השנים, החלו מעסיקים רבים לאמץ פתרונות יצירתיים ביותר שמטרתם הפחתת שכר העבודה הכולל ("שכר היסוד"), לשני רכיבים (לפעמים אף יותר), כך שעם פיטורי העובד, ניתן יוכל המעסיק לטעון, כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד רק על בסיס אותו רכיב שכונה בתלוש השכר "שכר היסוד", בעוד שאין לשלם פיצויי פיטורים בגין רכיבים אחרים בתלוש השכר, שלא כונו "שכר יסוד", שכן הם אינם נכללים בהגדרת "שכר עבודה כולל" שלפי התקנה הנ"ל (זאת, אף שלפי מהותם של רכיבים אלה, מדובר היה בשכר עבודה לכל דבר ועניין).

כך התפתחה תעשיית כינויים עבור אותם רכיבי משנה, שכל מטרתם להסתיר את מהותם האמיתית, היותם "שכר עבודה" לכל דבר ועניין, כגון: "בונוס", "עמלות", "שכר משולב", "תוספת כוננות", "תוספת מאמץ" וכיו"ב כינויים (אין ספק כי "בונוס" ו"עמלות" שיקפו במקרים רבים תוספת חד פעמית מיוחדת עבור עמלה שהגיעה בפועל או עבור מאמץ מיוחד של העובד, אולם באלה רשימתיאינה עוסקת).

ברשימה הבאה בסדרה, אעמוד על חשיבות הסיווג הנכון של רכיבי השכר, על הפסיקה שהתפתחה בבתי הדין לעניין הסיווג, ועל תוספת שכר הנוגעת לכולנו - "תוספת רכב" - והגדרתה כחלק משכר העבודה המזכה בפיצויי פיטורים.