פרשת וישב, תמר, יהודה ותמר, תשעא / מוטי לקסמן, תשע"א
מדרש סיפורי לבראשית לח.
יהודה
"אני אשם.
כעת אני משלם את המחיר.
אני משלם???
אמנם נותרתי לבד עם בני הקטן שלה.
אבל הם: שני בני ער, ואונן כבר אינם בין החיים.
וגם רעייתי, שכה אהבתי, בת שוע, גם היא כבר בארץ הנצח.
אני כמעט לבד בעולם.
ואני אשם.
אמנם, הצעתי להציל את יוסף אחי ממוות, בבור אליו הוא הושלך, ולמכור אותו לישמעאלים. האחים קיבלו את הצעתי ומכרנו את יוסף.
אבל, למה לא התערבתי מייד בתחילה, כאשר יוסף הגיע?
אני לא שוכח, רק בזכות ראובן לא פגענו ביוסף, בתחילה.
והחמור יותר, כשחזרנו הביתה והאחרים שקרו ועוררו באבא היקר את הדעה ש"חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף"; אני לא פציתי פה, ובכך לא מנעתי מאבא את האבל הרב על יוסף.
איני מסתיר, איני מאושר מהתנהגותי כלפי יוסף. להיפך, התנהגתי כפחדן, מוג לב.
וזה העונש הנורא שקיבלתי.
אוי, אילו יכולתי להחזיר את האירועים לאחור.
לא אי-אפשר. בני ורעייתי שלמו את המחיר.
ואנא אני בא בעולם?
האם אוכל לכפר על התנהגותי זו?
אני זוכר, לאחר היעלמות יוסף אחי, יצאתי להירגע אצל חברי חירה, איש עדלמי.
שם ראיתי אותה לראשונה, וממש התאהבתי בה, באותה בת איש כנעני ושמו שוע.
הייתי תמים, חשבתי שאלהים סלח לי על התנהגותי.
נשאתי אותה לאישה, והיא ילדה לי בשמחה שלושה בנים.
באמת חשבתי שנפתחה בפני דרך חדשה.
ואז באו האסונות, זה אחרי זה.
אני אשם, עדיין לא כיפרתי על חטאי.
וגם תמר די מסכנה, אמנם הבטחתי לה את שלה: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני". התכוונתי להשיא את שלה עם תמר.
ממש לא! פחדתי ממנה "פן ימות גם הוא כאחיו".
שוב, התנהגתי באופן לא ראוי. שיקרתי לכלתי הפגועה.
אוי תמר, תמר איך אוכל לפצות אותך, האם תסלחי לי?"
תמר
"איזה גורל יש לי?
במה חטאתי? במה נהגתי שלא כשורה?
בסך הכל רציתי להקים משפחה, כמו כל אישה הגונה.
חברותי קנאו בי, נשאתי לבנו של יהודה, אחד האחים החשובים במשפחת יעקב.
קנאו.
קנאה היא תמיד יחס מגונה!
והתוצאה? ממש עגומה.
האיש הראשון שלי, ער, מת; וגם השני, אונן, נלקח על ידי האלוהים של העברים.
איני מבינה למה, אבל זה עצוב.
הם היו אנשים די טובים, ולא הזיקו לאיש.
אבל מה אני מבינה.
יהודה, האבא של ער ואונן הבטיח להשיא אותי לבן השלישי שלו, שלה.
זה בגלל המנהג החיובי הזה שיש לעברים, שאם איש נשוי מת ללא בנים הרי אחיו צריך לשאת את האלמנה.
נו, כך נהג אונן, אבל גם הוא, כמה עצוב, נלקח על די האלוהים.
וכעת יהודה הבטיח, אבל יש לי תחושה שיהודה לא התכוון לממש את הבטחתו.
אחרת, למה הוא שילח אותי לבית הורי: "שבי אלמנה בית אביך" (בראשית לח, יא)?
מה, לא יכולתי להישאר בחווה של יהודה?
הרי עזרתי הרבה בארגון הבית, וגם לחמות הנפלאה שלי, בת איש כנעני ושמו שוע.
היא ממש אישה נפלאה.
טוב, מה אני יודעת.
אני קטנה מידי, מכדי להבין דרכי אלוהים ואדם.
אחכה, נראה מה יקרה."
"וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה. ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עלה תמנתה לגז צאנו".
תמר
"אני לא מאמינה!
מרחוק אני רואה את יהודה, ולידו גם בנו השלישי שלה.
נראה בחור לעניין.
אבל, יהודה אינו מודיע לנו שהוא ישיא אותי לשלה.
תחושה של אישה היא ממש נבואה.
חששתי שיהודה אינו מתכוון להשיא אותי לשלה, ואני רואה שלחשש שלי היה בסיס.
איזו אכזבה קשה.
זהו, אין לי עתיד.
אין לי עתיד?
לא!
לא, אני לא אוותר כל כך בקלות.
איך אני יכולה לעורר את יהודה לחשוב עלי?
רגע, לאט-לאט.
לא להיחפז. אני צריכה קודם-כל להירגע.
איני יודעת.
אני צריכה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר לשכנע את יהודה לממש את הבטחתו.
לחשוב, לתכנן לאט-לאט.
לא.
כן.
איזה מחשבות רצות לי בראש, אני ממש מסמיקה.
כנראה, יש רק דרך אחת טובה לשכנע איש, לעורר אותו לחשוב על אישה.
רק דרך אחת!
אני מוכרחה לנסות, הכל או שום דבר, הצלחה או אבדן מוחלט.
זה נורא, אני פוחדת.
לא, אין לי דרך אחרת.
אם אשאר בפחד לא יקרה דבר.
החלטתי, אין דרך נסיגה, אוי אלוהים, עזור לי..."
"ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף; ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה".
תמר
"יהודה בדרך. הוא צועד לבד. הוא עם עצמו, נראה מהורהר.
אלוהים, יהודה מתקרב אלי.
הוא מסתכל, סביב-סביב.
לא, אין נפש חיה בסביבה.
שקט.
הוא נראה מתלבט.
שוב הוא נושא עיניו סביב-סביב.
שקט.
הוא ממש מתקרב, בלחישה הוא פונה אלי: "הבה נא אבוא אליך".
איזה סגנון, איזו פניה, אני יושבת בלי תנועה, כמעט מתפוצצת.
מה אני אגיד לו?
טוב, אין ברירה, צריך להמשיך לשחק את התפקיד: "מה תתן לי כי תבוא אלי?"
לא עלה במוחי רעיון טוב יותר, איזה מתח!
ואז, עדיין בשקט הוא לוחש, קצת יותר קרוב לאוזני השמאלית הגלויה מחוץ לצעיף: "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן".
ככה, אתה יהודה הגדול רוצה להתחמק, אני יכולה לחפש אותך אחר כך.
לא תתחמק.
אני מרגישה שאתה גולש אט-אט לידי.
אני ממשיכה במשחק המסוכן: "אם תתן ערבון עד שלחך".
חד וחלק, אני לא אתן לברוח!
ויהודה חמי, כנראה לא מבין את התרגיל, הוא שואל: "מה הערבון אשר אתן לך?"
אלוהים, זה מתקדם טוב. רגע לחשוב מהר, רגע, רגע.
אני משהה את תשובתי, המתח עולה על פניו.
זהו, מצאתי: "חתמך ופתילך ומטך אשר בידך".
יהודה נראה מתלבט, מסתכל סביב...
"ויתן לה"
זהו, יהודה, לא תוכל להתחמק שוב!
עלי האלה, ליד המעיין הזורם בנחת, וודאי חייכו למראה הפעילות שהם ראו, על העשב.
הוא ניסה לנשק אותי, אבל את הצעיף מפני לא הסרתי, עדיין לא הגיע הזמן.
אבל, אני מוכרחה להודות, היה לי טוב.
יהודה, אני מסמיקה, אתה גבר ממש!
אוי!
אלוהים, השלב הראשון הצליח.
תודה.
יהודה
שוב אני מסתבך.
מה גרר אותי לאישה הזרה ההיא? לא אדע.
אבל, לתת לאישה זרה באמצע הדרך, את כל אמצעי הזהות שלי, חותם, פתיל ומטה, זה באמת מוגזם.
לא, לא שלא נהניתי, אפילו מאוד .
אבל, על פניו של חברי חירה, איש עדלמי ראיתי חיוך מסתורי של הבנה.
לא, שאלתי.
בידו הפקדתי את גדי העזים שהבטחתי לאישה הזרה: "וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הערבון מיד האשה" (בראשית לח, כ).
הוא חזר וסיפר לי, תוך כדי חיוך שובב בעיניו: "לא מצאתיה. וגם אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה" (בראשית לח, כב).
זהו הסתבכתי, הכל בגלל היצר.
כעת אין ברירה, צריך להבליג: "תקח לה! פן נהיה לבוז! הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה" (בראשית לח, כג).
תמר
"איזו מהומה, איזו התרגשות.
בכפר שלנו מחפשים קדשה, שיחפשו!
אותי הם לא ימצאו.
והבטן מתחילה לתפוח.
אני בהריון, אני נושאת את זרעו של יהודה.
החרדה והשמחה מעורבבים זה בזה.
אבל, אז העיניים הצורבות סביב והלשונות הרעות רוחשות: "ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים" (בראשית לח, כד)
אוי בני אדם, מה אתם ממהרים לשפוט???
ויהודה, לא היה טוב מהם, ללא בדיקה, ללא חקירה הוא פוסק: "הוציאוה ותשרף"!!!
האם אתה יודע יהודה מה אתה רוצה לשרוף???
לא, זה לא יקרה!
בידי ההוכחה לחפותי המלאה.
אבל אני לא אבייש את יהודה, אשלח לו זאת אישית עם שאלה...
"הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה".
כעת המבחן האמיתי שלו.
יהודה
תמר זונה?
לא ייתכן, אבל אם כולם אומרים היא צריכה לשאת בעונש.
רגע, מה זה חברי חירה, איש עדלמי, מגיע אלי מתנשף, מזיע כולו מן המאמץ.
הוא מעביר הודעה, אבל אני שומע רק שתי מלים: "הכר נא".
זאת אמרנו לאבינו יעקב כאשר הבאנו את כתונת הפסים מגואלת בדם.
המעגל נסגר.
אני מקבל מה שאני ראוי לו!
לא, היא לא זונה, תמר היא אישה מופלאה!
נותר לי להודות, בפה מלא, ולומר רק זאת:
"צדקה ממני"!!!
נולדו שני בנים שמרמזים על אור, על תיקון: פרץ זרח.
יהודה ותמר הכירו וגילו זה את זו בעומק נפשותיהם. הם חיו בכבוד הדדי, בהערכה כנה ובאהבה אמיתית.
יוזמה, אמונה, ואומץ להודות במשגה, זה כל הסיפור.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
