על ויכוח שנערך בין דתיים לחילוניים עם קום המדינה באוניברסיטה העברית 

תאור הסימפוזיון באולם רטיסבון על דת ומדינה בשנת תשי"א

       (הושמע במהלך שיעור במחשבת ישראל, במסגרת מכון מאיר שהתקיים בביהכ"נ "איחוד שיבת ציון" בת"א בשנת תש"ם) 

לפני עלייתנו בתרצ"ג ארצה, היה אבי ז"ל מנהל בית ספר יהודי בחו"ל. מסיבות כלכליות בארץ לא התאפשר לי ללמוד בבית ספר תיכון ונאלצתי להתחיל לעבוד לפני גיל שלוש עשרה. אולי משום כך, השאיפה שלי מאז היתה לפחות להגיע למשרת הוראה בתיכון. ואמנם, במסגרת לימודי באוניברסיטה העברית השלמתי בהצלחה את האפיק להשתלמות מורים בתיכון. 

התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים  לפני פרוץ הקרבות  של מלחמת הקוממיות. אחרי שוך הקרבות בהם השתתפתי,  הר הצופים היה נצור ומדי פעם, בהתאם להסכמי שביתת הנשק,היה הלגיון הירדני מתיר לשיירת אספקה לעלות להר-הצופים. לפיכך עברנו ללמוד בבנייני האוניברסיטה שהיו פזורים בתוך ירושלים. והנה, במהלך שנת הלימודים תשי"א(1951), התפרסמה מודעה גדולה בדבר קיום סימפוזיון על "דת ומדינה" באולם רטיסבון בירושלים, שם נהגו תלמידי הפקולטה למשפטים לשמוע הרצאות במסגרת לימודי משפטים. מי שרצה ליטול חלק פעיל בסימפוזיון היה צריך להירשם עד שבועיים לפני מועד הסימפוזיון.  מאחר שהייתי עמוס רובי ככולי בדאגות פרנסה ובמחויבויות ללימודים, לא העליתי על דעתי להשתתף בסימפוזיון וגם לא סברתי שאוכל להשתתף בו אפילו  באופן סביל, כמאזין . באותו ערב היינו אמורים לשמוע אצל ד"ר מאיר שפירא שיעור על מתודיקה של הוראת מדעי הטבע בתיכון. משום מה, הוא שיחרר אותנו מוקדם מהרגיל, וחברים הציעו  שניגש לשמוע את הויכוח שעמד להיערך באולם רטיסבון. בגלל מצוות "אל תפרוש מן הציבור", נעניתי להצעה. כאשר הגענו לאולם כבר הצטופפו בו מעל אלף איש. המשתתפים הראשיים בויכוח היו השר דוד פנקס ז"ל מטעם תנועת המזרחי,  ובר-יהודה מטעם פועלי ציון-אחדות העבודה. לימים  זכה בר יהודה להיות שר הפנים בממשלתו של בן-גוריון. מבין הסטודנטים שנטלו חלק בסימפוזיון היה אהרון אמיר, חסיד הזרם הכנעני שרווח אז. יש לזכור כי לא חסרו אז כנענים באוניברסיטה העברית. אחד הבולטים מביניהם היה עמוס קינן, אלא שהוא לא נטל חלק באותו ערב.  

אהרון אמיר טען שאמונת היהדות שרויה בחשכת ימי הביניים, השווה אותה לאמונה המשלבת סמלים של חתול שחור שחולף לפתע או יוצא מתוך שק וגרם בכישרונו כי רב, לפרצי צחוק רמים באולם. בר-יהודה אשר זכור כמי שהיה מעורב במשבר המפורסם בדבר מיהו יהודי, שבעקבותיו שלח בן-גוריון שאלון למספר חכמי ישראל בתפוצות להבהרת משמעות הדבר, אמר באותו ערב, בין השאר (הסכיתו ושמעו!) : אינני יודע אם מותר להניח לדתיים (כך ממש!) להמשיך לחנך את ילדיהם בחינוך של ימי הביניים... הוא לא העלה בדעתו שצביון המדינה ואופייה צריך להיות נושא לדיון. פשוט קבע שצריך לעקור את החשיכה האפילה ששמה יהדות דתית.  

מבין הסטודנטים הדתיים היו רשומים לויכוח נציגים מובחרים ובכללם ד"ר דוד תמר וד"ר שמיר (כימאי ידוע ומוכשר). לנוכח מתקפת השיסוי הזדונית נגד הדת שרק מעט ממנה תואר כאן, הם החליטו לוותר על זכות הדיבור. בנסיבות אלה, החליט יושב ראש הסתדרות הסטודנטים שניהל את הדיון, להתיר לשני נציגים מקרב הדתיים שנכחו באולם, להשמיע את קולם, וזאת למרות שלא היו כלולים ברשימת המשתתפים. כל המסופר לעיל בא להדגיש, שיש דברים אותם עושה האדם בעל כורחו. הערה זו היא לגנותי ולא לזכותי. אמנם הייתי בהגנה ולא למדתי בתיכון, הכל טוב ויפה, ברם המדינה זה עתה קמה וזה הדור שאמור היה להתמודד להבא עם בעיות השעה לרבות התנצחויות בין חילוניים ודתיים. כפי שכבר ציינתי בכלל החלטתי לא להשתתף בסימפוזיון מפאת נטל הלימודים והחובות המשפחתיים שרבצו עלי. אולם החברים שלי שהיו לא דתיים הלכו וביניהם יוסף קלרמן שהגיע מאוחר יותר לפרופסורה. הוא פנה אלי והפציר בי באומרו: כיצד יכול אתה להיות אדיש לויכוח הנדון? ואכן דבריו הניעו אותי להגיע בכל זאת לסימפוזיון. אחרי פנייתו של  יו"ר הסתדרות הסטודנטים הצבעתי והצגתי אפוא את מועמדותי לדבר כנציג דתי, זאת למרות העובדה  שהיה מדובר באירוע שידעתי מראש שלא אוכל להקדיש לו זמן וכמובן לא ליטול בו חלק פעיל. 

מי שהכיר את ד"ר דוד תמר לרבות פרסומיו, יבין שהימנעותו מהשתתפות נבעה מאוירת הנכאים שאפפה את ציבור הדתיים לנוכח דברי הבלע שהושמעו. כנראה שסבר באותו רגע כי התהום שנפערה בין החילוניים והדתיים באולם אינה ניתנת לגישור, ושבמצב שכזה אולי מוטב שהמשכיל בעת ההיא יידום. בליבי נדרתי באותה שעה להקדיש בעתיד כוחות להוראת מחשבת היהדות, כדי לבער כמה שאפשר את הבערות בתפישה החילונית לגבי המורשת הדתית שלנו. 

ובאשר לדברים שיצאו מליבי באותה שעה - להלן תמציתם: הזכרתי את משורר תהלים שחי לפני אלפי שנים, שבין השאר אמר  במזמור מ"ב: "הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה א-לוהיך?" מה קרה? שאלתי. מי אמר למשורר "איה א-לוהיך"? מי לעג לו? מדובר כאן בחבורה של' "חברה'מנים", למעשה מאחזי עיניים, המציגים מצג שווא ומעמידים פנים כאילו כביכול יודעים הם מה שלפניהם. הם רואים את המשורר שרוי בתפילה לא אל פסל, לא אל תמונה, לא אל גרם שמימי, כי אם כלפי ישות ערטילאית, כלפי א-לוהים, ובעקבות זה לועגים וצוחקים עליו, כאילו היה  שוטה ובלתי שפוי בדעתו. כמובן, שלנוכח הבוז והלעג שהופנה לעבר המשורר, הוא מזיל דמעה ובוכה.  ראו נא כמה מאמצים משקיע ישעיהו הנביא בתיאורי הבלותם ואפסותם של עובדי האלילים. המטבע הלשוני הבולט שטבע  הנביא בפרק (מ' י"ט) "הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו... " ועוד... וכן מזמורי תהילים משלימים תמונה זו "עצביהם כסף וזהב  מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו..." (מזמור קט"ו) . לא ניכנס לזה שכיום מנסים לייפות את כל הדבר הזה וליחס לעבודה  הזרה טענה  כי כל אלה שימשו רק כסמלים. זה איננו נכון משום שעובדי האלילים התייחסו לפסיליהם כסמל מקודש, למרות היותם מעשה ידיהם. הם האמינו בתום ליבם, כי באליליהם צפונים כוחות מאגיים. היום, במבט לאחור, ניתן לראות ולהכיר, מי באמת היה צריך להזיל דמעה: משורר תהילים או הליצנים שלעגו לו? 

האומנם  אנחנו, הדתיים,  שייכים לחשכת ימי הביניים,  או אתם  המזדהים בתפישתכם עם אותה חבורת לצים שלעגו על המשורר המתפלל? אתם הם אלה שצריכים לבכות! אבל אתם בודאי תצחקו צחוק גדול יותר על שאינני יודע עד כמה אני חשוך. אם כן, בסדר, בואו ונדבר על ההשלכות בעולם הזה: זהו עולם שלומדים בו פילוסופיה ומשפטים. ה-א"ב בלימודים האלו הוא שתורה אין מקבלים סתם ואין דוחים סתם. קודם לומדים אותה ורק אחר כך מתייחסים אליה וקובעים האם התורה שלנו משולה לחתול בשק, האם היא רק פרק מוגבל או שהיא מצווה הכתובה בשולחן ערוך או נושא שמובא בדף כלשהו שבתורה שבכתב או שבעל-פה. מה היא ידיעתכם בתורה שלנו? מה למדתם ממנה - מה היא לימדה אתכם? כמה זמן הקדשתם להכיר את מורשתכם הדתית? כמה זמן עבר מאז שהפילוסוף פרנץ רוזנצוויג שקל להמיר את דתו, ואז החליט שלפני נטישת מורשתו הדתית ובגידה בה, עליו תחילה להכירה?! מה הספקתם להכיר וללמוד מתורתנו?  האומנם  הספקתם כבר להיחשף לאוצרות מורשתנו הדתית?  במקום לשפוט וללעוג, תואילו להקדיש קצת זמן וללמוד אותה.

 לא היו מחיאות כפיים, הושלך הס כזה באולם שלא אוכל לשכוח את הדממה שנוצרה. בן-יהודה קם ממקומו, רץ אלי וביקש סליחה. ד"ר דוד תמר שקודם וויתר על זכות הדיבור שהיה שמור לו, ביקש להוסיף דברים ואמר בדרך של הלצה: רבותי, אתם נראים יותר ריאקציונרים מאיתנו. אנחנו רוצים להחזיר אתכם עד אברהם אבינו, אבל אתם חפצים להחזיר אותנו עד תרח אבינו. 

מוסר ההשכל מסיפור זה הוא שאין אנו יודעים  לאיזו מטרה עשוי לשמש אותנו מה שלמדנו ורכשנו. מה שנדרש מכל אחד מאיתנו זה מאמץ כן להבין, עד כמה שאפשר, מהי חובתו ויעשנה. מי שאיננו מכיר בכך שהבורא הועיד לו ייעוד, לא מכיר עדיין את ייסורי המצפון  שיש לאדם אשר חש שאיננו מבצע את ייעודו, מבלי לדעת למה. מקננת בקרבו ההרגשה  שהיה צריך לפעול אחרת ואז יתכן שהייה שקט יותר וזאת, לא מפני שהוא מבקש שקט לעצמו, אלא  מפני שרצונו לדעת שלא בזבז את חייו לריק. אינני מזלזל בבידור. אדם צריך להיות מודע לכל החתכים בזמן שהוא חווה . עליו להכיר את נתוני ההתחלה שלו, את התקוות שההורים תלו בו, את התקוות שהיו לו עצמו, ועוד דבר: שמחכה לו שלב נוסף בחיים בו הוא יסתכל אחורה וישאל את עצמו:  מדוע בגדתי בעתיד שלי? מדוע משכנתי אותו תמורת הנאות חומריות חולפות? ואז, בהשפעת התבוננות זו, הוא יבין כי עול נוסף מניב תרומה איכותית.  

כל אחד צריך, אפוא, לשאוף לעשות מאמץ קטן נוסף מהנעשה  במסגרת השיגרה. לפיכך באתי להרצות בפניכם היום. לפיכך אני טורח לתרום למחשבת היהדות את תרומתי הצנועה.

כמובן, שעל כל אדם להימנע מלעבור לקצה השני ולחשוב שגם הוא כמו הגאון מוילנא יכול לנמנם 4 שעות וללמוד 20 שעות מתוך היממה...