הפרעת קשב וריכוז בילדים או הפרעה בקשב ליצירתיות של הילדים 

 כידוע למרבית קוראי המסרים שאני כותב ומפיץ, אני פסיכיאטר מומחה לכן אני נחשף לא מעט לנושא הפרעת הקשב והריכוז בילדים. כמו כן אני נחשף לתופעה הולכת וגדלה, עד כדי מפחידה במימדיה, של אבחון יתר של הפרעת קשב וריכוז, ומכאן גם טיפול יתר. הדברים הגיעו למצב בו בתי ספר מסוימים אוסרים חזרת ילדים מסוימים אלא אם יתחילו לקבל את הטיפול התרופתי המקובל להפרעה זו. 

ראשית – שיתוף והתוודות
אני מאמין שעד שגיליתי את השימוש ביצירה האינטואיטיבית הספונטאנית הבוקעת מתוכי, לא ידעתי שאני יכול להפוך את שמכונה "הפרעת קשב וריכוז", למתנה גדולה בעבורי. כיום אני אדם יוצר ויצירתי, פעיל ומחדש, ואני נעזר באנרגיה המופלאה, שכשלא מתחשבים בצרכיה, הופכת את האדם לבעל הפרעת קשב וריכוז.

אני מאמין שיש בי לא מעט מהמרכיבים הנחוצים לאבחנת הפרעת קשב וריכוז. אני אדם תזזיתי, המתקשה מאד לשבת במקום אחד, תרתי משמע. אני מתקשה לשבת ולהאזין להרצאות, מתקשה מאד, הייתי אומר. בכל הרצאה אני נרדם לאחר כרבע שעה או שמחפש את הדלת לצאת החוצה. בכל הרצאה. את לימודי הרפואה ביליתי בעיקר מחוץ לכתת הלימוד כי לא יכולתי להאזין להרצאות. משהו בי קרא לי כל הזמן לנוע, לצאת, להתאוורר, להפריע לאחרים שמקשיבים רוב קשב, הכל חוץ מלהיות בשיעור כפי שמתבקש מסטודנט סביר.

איני מסוגל לשבת בקונצרט יותר מרבע שעה, למרות אהבתי למוסיקה קלאסית. גם כאן אני נרדם. בבית הספר התיכון אמרה לי המורה להיסטוריה שיש לי קוצים במקום בו עליי לשבת. קוצים אלה לא יצאו לי משם עד היום. אני לימדתי את עצמי, עם השנים, את כוחם ועוצמתם של קוצים נפלאים אלה, שסייעו לי להפוך לאדם פרודוקטיבי, יוצר ומחדש. אני מאבד סבלנות משיחות סרק, דעתי מוסחת ממש בקלות ואיני יכול להתעלם משום גירוי שעובר ליידי. לעתים אני מתקשה לווסת את כמות הגירויים האלה.

למרות כישורים אנליטיים מעולים בהם ניחנתי מלידתי, מעולם לא ראו בי המורים מישהו מיוחד או חכם באופן שראוי לציון, כנראה משום שמרבית הזמן טיילתי בתודעתי במקומות רחוקים ולא בכתה. לא הייתי מעולם "חביב המורים", למעט מורה אחת, שנחשבה גאונה ומשוגעת, שחשבה שיש בי משהו יוצא דופן. לא יכולתי להיות "קשוב" לצרכים של מערכת החינוך בה למדתי.

אני אדם המכיל בתוכו אי שקט תמידי ,צורך בפעילות ובפעלתנות שאינם יודעים שובע. אפשר לומר שאני פעמים רבות "היפראקטיבי", בעיקר כשאני עושה את מה שאני אוהב, כשהסביבה שמסביבי אינה מתאמצת לכבות את הדברים ה"מוזרים" שאני מביא אליה. כשאני בסביבה פחות ידידותית הפעלתנות ממירה את עצמה לחולמנות יתר. גם זו תכונה המאפיינת הפרעת קשב וריכוז.

שנית – ילדים היפראקטיביים ומערכת שרוצה סדר משמעת והיגיון
מערכת החינוך, כמעט בכל מוסד לימוד קיים ומוכר, מושתתת על מבנה של שיעורים והרצאות, בהם המורים / המנחים / המרצים  מעניקים מידע שאותו על התמידים לקלוט ולעכל. מרבית המקרים הם כאלה בהם על התלמיד להיות פסיבי, לדקלם היטב את מה שנאמר לו, ומעט מאד להמציא דברים משל עצמו. המערכת המלמדת מנסה לספר לילדים סיפור, ובצורה שחוזרת על עצמה, שהיא היא המקור האמיתי ליידע, ושאת הידע הזה יש לקבל בישיבה קשובה בכתה.

ישנם ילדים, שהופכים אחר כך לאנשים,  שהמבנה הבסיסי שלהם אינו תואם את דרך ההוראה והחינוך הזו. יש כאלה שהוראה פרונטלית של תלמיד ומורה, מעייפת אותם וגורמת להם להינתק מזרם הדברים סביבם. אני מאמין שילדים אלה אינם חולים ואינם "לא מתאימים". הם מייצגים מבנה מוחי קצת אחר, בו נדרשת יותר דינמיות, תנועה, שינויים ומשחק, על מנת לקבל ידע.

ילדים אלה חשים שקיים בתוכם הר געש שמבקש להתפרץ בכל רגע. ואכן, מצבים מסוימים גורמים להר הגעש שבהם להתפרץ,  אך בדרך הלא מתאימה והלא מקובלת. אם אדם שבתוך תוכו קיימת תנועה בלתי פוסקת וצורך במשחק ובשינויים, מאולץ לשבת ללא ניע למשך 45 דקות ללא עניין במתרחש, אין פלא שהוא יהפוך להר געש מתפרץ. ומי לא?

כידוע לכל, אחוז השיעורים המוקדשים לתנועה, ליצירה ולביטוי אישי, מכל סוג, זעום לעומת אחוז השיעורים בהם על התלמיד לשבת רגוע ושקט, מבלי לזוז ומבלי לדבר, אלא אם התבקש לעשות זאת. אני מאמין ששיטת הוראה זו אינה אנושית ואינה יעילה. זו שיטה המייצרת רובוטים של שינון ודוחקת הצידה את השונה ואת המקורי. אצל ילדים מסוימים, שקיימת בהם בערה פנימית מאז לידתם, שיטת הוראה זו הופכת את השתתפותם בכיתה לבלתי אפשרית. הם משתעממים, חשים צורך לנוע, לשבור משהו, לשנות, לצאת ולברוח.

ומכיוון שאנו מתקשים להבינם ולספק להם מסגרות מתאימות, אנחנו מחפשים תרופות ועוד דרכים, "לרפא" אותם. אלה אכן ילדים שיכולים להיות מחוללי צרות וקשים לניהול שאכן מסוגלים לשגע פילים. הם אכן ילדים הזקוקים לתשומת לב מיוחדת ולתנאים מיוחדים. הם מלאים באנרגיה תוססת ואנחנו מבקשים מהם לכבות אותה, כדי שיהיה שקט בכתה, כדי שיהיה רגוע בבית. אנחנו מנסים לאלף את הרוח הסוערת בתוכם, ולא מצליחים לספק להם את התבנית לשימוש יעיל ב מה שעשוי להתגלות דווקא כמתת אל.

מערכת החינוך, בדומה למערכות אחרות, מעודדת ומפארת את אלה שמשתלבים היטב בדרישותיה. "תלמיד טוב" הוא זה שיודע לחזור היטב על מה שמורתו אמרה לו. "תלמיד טוב" מסוגל לשבת 5-8 שעות ביום ללא תנועה ולספוג בהצלחה את כל מה שמזינים אותו. תלמיד עם צורך מתמיד בפעילות ובשינויים לא יכול לשרוד מערכת כזו, ונפלט החוצה מלווה באבחנה שהיא סוג של אות קלון.

את אות הקלון עלינו לשאת בעצמנו, כחברה, על חוסר יכולתנו להבין ולהיות יצירתיים מספיק, למען ילדינו. אות הקלון הזו מעידה שאנו (שוב) מוותרים על כוחנו ועל חוכמתנו, ומבקשים מהמוסדות הרשמיים (רפואה, מדע) לספק בעבורנו את הפתרון.  וזו התוצאה. יש תרופה, שאכן מורידה את הסימפטומים של הפרעת הקשב והריכוז, ויוצרת עוד ילדים "נורמאלים". בהמשך יפתחו עוד ועוד תרופות, ובצדק! אם איני מסוגל לרוץ, להשתולל ולקפוץ עם בניי, סביר להניח שהם יקפצו, ישתוללו וירוצו גם במקומות ובאירועים בהם יתבקשו לשבת בשקט.

שלישית – מה כדאי לעשות?
ראשית כל, איני ממליץ לרוץ ולעשות פעולות נמהרות.
במקום בו אין מסגרות ופתרונות יעילים לילדים בעלי תכונות כאלה, התרופה משמשת מוצא יחיד אפשרי ומונעת הסתבכויות והתדרדרות. במקום בו לא מושקע המאמץ הנדרש ולא מופעלת יצירתיות רבה לחיפוש אחר הדרכים ההולמות כל ילד ללמידה הטובה שלו, מוטב להמשיך ולתת תרופות,  עד שיימצא פתרון יעיל יותר.

אני ממליץ לבדוק ולשאול מספר שאלות:
האם הילד מקבל מספיק במה לאנרגיה התזזיתית שלו, האם יש עמו שיתוף פעולה והשתתפות פעילה במה שהוא רוצה לעשות או שמתבוננים מהצד ב"תופעה המוזרה הזו"?

האם הילד מקבל הזדמנות ליצירה ספונטאנית המשלבת מספר גבולות יציבים והרבה חופש פעולה להמצאה ולשינויים?

האם הילד מקבל יותר מדיי פידבקים שליליים בנוגע לצורך שלו לתנועה רבה ולגבי הקושי שלו לשבת באופן מרוכז?

האם קיימות בעיות משפחתיות חשובות שאינן מטופלות, ושתחת זו מופנה כל תשומת הלב לבעיותיו של הילד ולא לבעיות של המשפחה?

האם הילד הספיק לפתח בתוכו דימוי עצמי של אחד שלא מסוגל ללמוד כמו חבריו?

האם הילד מקבל גבולות ברורים ומעשיים, ללא ויתור על מה שנראה כחשוב, בשילוב עם חופש להיות ולבטא את עצמו, כפי שהוא?

אפילוג
אני מאמין שלא לחינם ילדים רבים מגיעים לעולם עם המאפיין הזה, שלימים יאובחן כ"הפרעת קשב וריכוז". אני מאמין שיותר ויותר ילדים רוצים לומר לנו שמשהו בדרך בה אנו מחנכים ומלמדים אותם, אינו טוב בעבורם. אני מאמין שילד שיקבל במה גדולה יותר ליצירתיות שלו וליכולת ההמצאה שלו, ילד שיוכל ללמוד דרך משחק והנאה ופחות דרך ישיבה מאולצת על הכסא, יסבול פחות מההפרעה הזו, ואף יהפוך למקורי ולפרודוקטיבי.

אני לא משוכנע שילדים אלה הם הבעיה. אני חושב שהבעיה היא חברתית ומערכתית. אני חושב שאנחנו נכשלים כשלון חרוץ בחינוך ילדים ליצירתיות ולמקוריות, ותחת זו אנו מטיפים להם לשתוק, להקשיב ולהנהן.

במציאות כזו, אין פלא שצומחות הפרעות ושבעקבותיהן נוצרות תרופות למיניהן.

מידע וטיפים נוספים בספר " ADHD אי שקט בריא" להשיג בחנויות הספרים או במכון הפסיכוקריאטיבי.