תיעוד וכמיהה 

כותב השורות נולד בחלב סוריה...

זכור לי יום הבחירות בסוריה. זה עתה קיבלתי את תעודת הזהות שלי, הסורית, ואבא ביקש ממני ללכת ולהצביע, כשאר כל האזרחים הטובים שאינם רוצים להתעמת בעתיד עם שאלה אפשרית מפקיד ממשלתי: מדוע לא הלכת להצביע... לשאלה כזאת משנה תוקף כאשר מופנית לאזרח יהודי.

הלכתי אפוא להצביע, והרחובות היו מלאים בשלטים נושאים את תמונת הגיבור הסורי חאפז אל אסד, ומתחתה הסיסמה: חג הדמוקרטיה היום... לך להצביע!

מועמד יחיד היה: חאפז אל אסד. וההצבעה הייתה על פתק קטן עליו מתנוססת שוב תמונת אל ראיס, ומתחתיה שני מרובעים ריקים שיש למלא באיקס: מרובע על יד המילה "כן" והשני "לא".

הגעתי אל הקלפי שלי, עברתי רישום מהיר, והתכוננתי להיכנס מאחר הפרגוד ולמלא את חובתי האזרחית! שיננתי לעצמי שלא אשכח: כן, כן, כן, לשים איקס במרובע של ה-כן, שלא אטעה חלילה ואגרום לפרוגרום...

לפתע פונה אלי הפקיד שרשם אותי: תודה לך, אתה יכול ללכת.
אני עונה לו: אבל עוד לא הצבעתי...

- זה בסדר אמרתי לך, אתה יכול ללכת; אנחנו כבר נשים במקומך את הפתק. אתה רוצה להצביע כן, נכון?
הנהנתי בראשי ויצאתי. עם פקיד ממשלתי לא מתווכחים, במיוחד ביום חג דמוקרטי כזה.

אני מתעד כאן דיקטטורה; דיקטטורה במיטבה.

איפה ישראל ואיפה סוריה... אף בר דעת לא יפקפק בזה. אבל היום עלתה בראשי שאלה - ברצוני לשתפכם בה:

ישראל מציבה לבוחר, מידי ארבע שנים, רשימת מועמדים לראשות הממשלה ולכנסת: תבחר לך - או זה או זה או זה. או אולמרט או פרץ או לבני... וגם סוריה מציבה בפני הבוחר שאלה: תבחר לך כן או לא.

השאלה שלי: מה לעזאזל ההבדל בין סוריה לישראל; מדוע אנו חושבים שסוריה עושה מהדמוקרטיה צחוק - בזה שקוראת ליום הבחירות "חג הדמוקרטיה"... וישראל לא! האם אכן בישראל לא עושים צחוק מיום הבחירות ומחג הדמוקרטיה? האם ישנו הבדל מהותי בין יום הבחירות הסורי לישראלי?

תבחן בעצמך את יום הבחירות הישראלי, ותענה על השאלה: האם יש הבדל, לאור הרשימה הקבועה שעומד מולה הבוחר הישראלי, האם יש הבדל בין החג הישראלי והסורי?

אני עונה, לאור התנסותי בשני המחנות, בכן; יש הבדל: יום הבחירות הסורי הוא יותר כנה ואמין וישיר מעמיתו הישראלי, כי שם, בסוריה אל אסד, אינם עובדים הרבה על הבוחר, הם מפשטים את העובדות ואומרים לבוחר למעשה את האמת: בפניך אפשרות אחת ויחידה, תרצה או לא תרצה, תבחר או לא תבחר...

בעוד בישראל המצב שונה: כאן מסבנים את המוח של הבוחר, ומראים לו וכאילו עומדות בפניו יותר מאפשרות אחת: או אולמרט או פרץ; או ביבי או ברק . או מפדל או ש"ס, או שינוי או מרצ, או ליכוד או מערך, או מושחת קצת, או מושחת הרבה, או מושחת שעוד לא נתפס ושומר על שמו הטוב. כאן לדעתי הרמאות. וזה ההבדל המהותי למעשה בין שתי השכנות: בסוריה אין רמאות, וכאן יש ויש.

רצון העם, איפוא, הוא המטרה; אגב, ראית עם שאינו רוצה בשיגשוג? אני עשיתי משאל עם באנגולה והיגעתי לתוצאה הזאת: 100 מתוך 100 אנגולים רצו שיגשוג! השאלה היא איפוא שאלה טכנית: מי יביא שיגשוג לישראל? באיזו שיטה ניתן להשתמש בשביל להשיג באופן מקסימלי את המטרה הזאת, היינו להביא את "רצון העם" מהכוח אל הפועל?

האליטה בישראל הגיעה לתשובה! כלומר קומץ אנשים בלתי מנוסה - הגיע לתשובה: יש להקים משטר דמוקרטי בישראל; כך נגיע לרצון המקסימלי של העם, ונקיים אותו; כי הרי לא ניתן להשיג את רצון העם במלואו, יש לנו חרדים, ערבים, חובשי כיפה סרוגה, אשכנזים, מזרחים, מעמד גבוה, נמוך, אמצעי... יש מכל הבא ליד, ומשטר דמוקרטי יכול לתת מענה מקסימלי לרצון העם.

אם ננתח את התשובה הזאת, הרי אני רואה בבירור חשש ודאגה אמיתיים שעיששו בלב האנשים האלה והניעו אותם לדגול בשיטה הזאת: הם חששו ובצדק שמא השילטון יפול בידי אנשנים בלתי יוצלחים במקרה הטוב, או מפוקפקים במקרה הגרוע, או אז ישראל תלך פייפל... לכן כדאי לשים את הביצים במספר סלים, ובנוסף להחליף את כל הסלים מידי 4 שנים. במילים אחרות, אם סל אחד יהיה רעוע, הרי נוכל להתנחם שלא כל הביצים נמצאים בתוכו ויש לנו עוד סלים אחרים... כך נוצר עיקרון הפרדת הסמכויות: יש רשות מחוקקת, רשות מבצעת, רשות הנמלים... ובנוסף כאמור, כל הסלים כמעט מוחלפים מידי ארבע שנים, טובים היו או רעים, ע"פ הוראת הבוחר עצמו, אם ירצה - יחזיר את מלוא הסל לבעליו, או שיבעט בתחת הבעלים - אם לא מצאו חן בעיניו בארבע השנים האחרונות; ובכל מקרה, הרי שום בוחר לא יכול לבוא בטענות כלפי אף אחד: הוא הוא אשר החליט וקבע! ברגע זה למעשה נולדה תרבות הכסת"ח: הבוחר אשם! מי אמר להם לבחור בביבי? מי המליך את ברק? מה שבישלת בערב שבת - תאכל בשבת! במילים ישראליות, תאכל חרה ארבע שנים ותסתום את הפה; אתה הוא הטיפש שבחר באולמרט ופרץ, ובכל מקרה ישנה אפשרות לפזר את הכנסת לפני תום 4 שנים; אבל כאן אתה צריך לסמוך על שיקול הנבחרים שלך: אין בידי הבוחר הסמכות הזאת.

שוב, אם אני גולש לתוך הנפשות שחשבו על השיטה הזאת, אני מוצא דאגה וחשש אמיתיים. הם רוצים להשיג את רצון העם, אך חוששים לביצים... חוששים לשים אותם בסל אחד ויחיד. אולם, ויחד עם זאת, ישנן מגרעות לשיטה הזאת:

1- המוטציה ההתפתחותית של השיטה הזאת מביאה לתרבות הרוטציה: אתה היית ארבע שנים, עכשיו התור שלי! נתנו למערך צ'אנס, בואו ניתן עכשיו לליכוד. כלומר, המחשבה על הנהגת הרוטציה רוחשת גם בלב הבוחר, ולא תמיד בגלל "ארבע השנים הרעות" כי הרי יכלו להיות רעות גם תחת שרביט המחליפים... הבעייתיות של המוטציה הטבעית הזו נעוצה בהחלפת השיקול הענייני של הבוחר בעצם המוטציה התרבותית הזו. "הנטייה להחליף" תמלא את משבצת השיקול של הבוחר.

2- השיטה הדמוקרטית גורמת לחוסר גמישות משוועת בהתנהלות השילטון. צריך לעשות דילים בשביל להעביר חוק בכנסת, ללא קשר לחיונייות החוק ולטבעו: ישי מש"ס ירצה במקביל להעביר חוק איקס בשביל להצביע עבורו, והאגודה שרוצה לסגור חשבון עם ישי תבקש לאשר חוק אחר עוקף ש"ס בתמורה להרמת ארבעת ידיה, שינוי תרצה בהחזרת החזיר אל המדפים עבור חוק בריאות, והמערך ירצה תיק בטחוני עבור דיל כלכלי! יש מי שיאמר שזוהי בעצם אושיות הדמוקרטיה בעיניה, ואני אגיד לו: אכן, זוהי השיטה הדמוקרטית, אבל אני מזהה כאן חוסר גמישות בהתנהלות השילטון, שהופקד בידיו לכאורה השרביט.

לציין, "חוסר הגמישות" יכול להגיע, במקרים מסויימים, עד לכדי שיתוק של ממש: ע"ע התנהלות השילטון הדמוקרטי הנוכחי.
בן גוריון למשל הבחין בבעיות האלו הטמונים בשיטה הזאת, ומצא דרך צדדית לעקוף אותן: להנהיג מיני דמוקרטיה - כלומר להכריז על שילטון דמוקרטי, אך להנהיג בפועל מונרכיה (מקרא: שלטון יחיד). כך יכל להנהיג את מדינת ישראל בתקופת תקומתה ולקבל את ההחלטות הדרושות; רק בשיטה הזאת, רק באופן הזה.

ישראל, אני מכריז, לא היתה קיימת, אם בן גוריון לא היה משכיל לעקוף את הבעיות הטמונות בדמוקרטיה.

ואני מבחין כאן במחיר ששולם עבור המעקף (המוצדק והחיוני) של בן-גוריון: הושרשה שחיתות, יד לוחצת יד, הפנקס האדום, חבר מביא חבר, אינטרסים, קומבינציות, עסקאות מתחת לשולחן, זירוז עניינים... הרי מפאי או מפ"ם או רפי היתה חייבת להשאר בשילטון "הדמוקרטי", ובן גוריון היה מודע למחיר שהמדינה מתבקשת לשלם עבור זה.

לאט לאט השיטה הדמוקרטית התפתחה ודרשה את שלה: זה לא ילך ככה... שיטת המעקפים של בן גוריון לא יכולה להמשיך... ובצדק! הרשויות קיבלו לאט לאט את עצמאותם, ובראשם הרשות השופטת: יש להחזיר את אושיות הדמוקרטיה; כך נעלמה מהמפה מפאי ומפ"ם ורפי וגם בן גוריון... לטובת השיטה הדמוקרטית האמיתית. כך חזר הצבע לשלטון הדמוקרטי, והעסק פיתאום עצר! אין גמישות בהתנהלות השילטון; קשה לקבל החלטות וכולנו יודעים מדוע: כי שינוי רוצה דבר, האגודה דבר, ועובדיה משהו אחר לגמרי... איך אפשר לעשות מדינה באווירה כזאת...

אבל כל העולם הנאור מתנהל בגמישות תחת שרביט דמוקרטי! למה בישראל אי-אפשר? מה נשתנה? מה הסיפור?

אף אחד לא ידע לענות על שלושת השאלות העקרוניות האחרונות, ופשוט פטרו אותן בתשובה המסורתית: זה היהודי, זה הטבע היהודי, הוא לא מסתפק בשום דבר, תמיד עושה בעיות.

פה קבור הכלב. התשובה לא נכונה. טעות! השיבו לא נכונה על שלושת השאלות העקרוניות. מדינת ישראל אינה מתנהלת בגמישות כי שיטת השילטון הנוכחית שלה אינה תואמת את מציאותה הנוכחית. ישראל צריכה גמישות, והשילטון אשר עונה על הצורך הזה - הוא הוא המתאים; כלומר יש להתאים את שיטת השלטון לצורך השעה של ישראל, ושוב, צורך השעה של ישראל, היום, הוא הגמישות; החלטות עניינייות וגורליות שיתקבלו ויונהגו באופן גמיש.

שלא נשכח, העם קודם כל רוצה להתקיים, ולאחר מכאן הוא ירצה לשגשג; זהו סולם העדיפות של "רצון העם".

וכך אני מגיע אל שלושת השאלות העיקריות ועונה עליהן, הפעם, נכונה:

אבל כל העולם הנאור מתנהל בגמישות תחת שרביט דמוקרטי! למה בישראל אי-אפשר? מה נשתנה? מה הסיפור?

כי כל העולם הנאור אינו נלחם על עצם קיומו, לכן הוא יכול להתנהל בגמישות תחת השיטה הדמוקרטית. וביננו, אפילו תחת השיטה המלכותית או הסינית או היפנית... משנה לאזרח הצ'כי למשל איזו שיטת ממשל מונהגת בארצו? האם שיגשוגו מושפע? האם שיגשוג האזרח הסעודי מושפע מהשיטה המלכותית המונהגת בארצו? האם הוא יהיה יותר בטוח ו-או משגשג אם נשנה לו את השיטה?

אבל האזרח הישראלי יישנה לו! הוא צריך היום שיטה גמישה, כי לפני השיגשוג שלו, הוא צריך להתקיים, ובשביל להתקיים הוא צריך שיטה גמישה ואפילו אם היא נטולת חן. אני מדבר על מונרכיה, על שלטון יחיד. על "בן גוריון" שיכול להחליט ולבצע בלי דיחוי, בלי לשלם לעובדיה ולפרץ וללפיד, כי אין לו מאיפה לשלם; זאת האמת.

ישראל, לשיטתי, צריכה לתת יפוי כוח ל-"בן גוריון", להסתכן, ולשים את כל הביצים שלה בסל אחד. היא צריכה מלך, או דוכס, או רוזן, או קיסר. בן גוריון הזה לא יצטרך לפעול תחת שום מעטה סודי ולא יצטרך לעקוף שום דבר או לתמרן, כי-אם יפעל מתוקף יפוי כוח כללי מכל אזרח ישראלי; מונרכיה - צריכה ישראל היום; שלטון יחיד. ומאיפה נשיג "בן גוריון"? זאת שאלה משנית; למרות הבעיתיות שלה.

וכאשר תצטרף ישראל אל העולם הנאור שאינו נלחם על עצם קיומו, ותרצה לשחק בצעצוע הדמוקרטיה - אני הראשון שאקנה לה את הצעצוע הזה, או כל צעצוע שתרצה. האמינו לי לא ישנה לנו אז איזו שיטת ממשל תונהג: היהודי יודע לשגשג ולעשות כסף בלי שום שיטה מוגדרת, לא פחות מהאמריקאי, מהסעודי, או מהצ'כי.

מעל השורות שלעיל, ניסיתי להגיד שהדמוקרטיה הישראלית הפכה בתהליך מהיר מדי ובתקופה היסטורית קצרה יחסית - לחממה אוליגרכית שמסתתרת מאחוריה מונרכיה אמיתית.

ומעל השורות הבאות, אני עתיד לטעון שהמטרה היא לא הדמוקרטיה, המטרה היא שגשוג ישראל. במילים אחרות, יש להתאים את הדמוקרטיה לישראל, ואם צריך - לוותר עליה לטובת משטר אחר שיתאים לישראל ולעם ישראל ולאינטרס שלו, אם תרצה - בוא נקים משטר שלא כתוב בספרים, ונקרא לו "משטר ישראל".

קיימת בעיה, אצל האדם משחר קיומו, בזיהוי המטרה: ניקח למשל את החינוך.

מקובל עלינו ועל כל אדם באשר הוא, שערך החינוך חשוב הוא עד מאוד, כי המדובר בחינוך ילדינו צאצאינו... אשר על כן יש להשקיע בחינוך ולהקצות לו את כל המשאבים האפשריים. לכן פותחים בתי ספר, מביאים מורים, קונים ספרים, מפיקים סדרות חינוך, ואפילו נוגסים זמן שידור מהטלויזיה ומקציבים אותו לחינוך - "טלויזיה חינוכית".

עם זאת, ולמרות זאת, אנו פוגשים במשוואה מוזרה עד מאוד: ככל שהתקופה מתקדמת יותר, בה המשאבים המושקעים בחינוך מגוונים ועשירים יותר - כך ערך החינוך בתקופה זו יורד יותר. ונהפוך: ככל שהתקופה מאוחרת והמשאבים צנועים - כך ערך החינוך עולה יותר. מבחן התוצאה: החינוך שאני קיבלתי הוא הרבה יותר נעלה מהחינוך של ילדי שלי! למרות ועל אף שלאבי לא היו את אותם האמצעים העומדים לרשות מחנכי ילדי, כולל אותי כאב ומחנך. אינני מכיר אותך אישית "קורא יקר" ולא את ילדיך, אבל אני חושב שגם אתה יכול לעמוד על המשוואה הזאת: החינוך כמושג בתקופה "הענייה" שלנו היה הרבה יותר עשיר... ומאידך, היום אתה פוגש יותר חוצפה, יותר סמים ואלימות ופשע מגילאים מאוד צעירים, פחות נכונות לתפוס ספר ולקרוא בו, ואף יותר בורות, בתחומים מוכרים כשפה ספרות מתמטיקה...

ניתן לנמק את הסיבות שהביאו למשוואה אבסורדית זאת ולהסביר באלף ואחד ערוצים: תהליך טבעי, טכנולוגיה, אינטרנט... ואני יכול להסכים עם תשע מאות ערוצים ולהדוף מאה מהם. כנ"ל אתה יכול להסכים או לשלול ניתוח זה או אחר, אולם האבחנה נשארת בעיניה: החינוך נסוג והידלדל עם האמצעים שעמדו לרשות החינוך, והועשר עם דלדול האמצעים! בכל העולם בכל החברות! היום יש יותר אמצעי חינוך ופחות חינוך: למה?

כי קיימת בעיה, אצל האדם משחר קיומו, בזיהוי המטרה: המטרה היא לא החינוך, המטרה היא הילד.

האדם לקח את "החינוך" כמושג והתביית עליו: יש לקדם את "החינוך", להעשיר אותו, לגייס עבורו אמצעים, להאדיר אותו, לבנות יותר כיתות לימוד, להשיג לכל ילד מחשב אישי, להפיק תוכניות, לחבר ספרים... אבל האדם שכח את הילד באמבטיה: החינוך הוא עבור הילד - לא עבור "החינוך" כמושג... הבעיה בעצם היא לא בזיהוי המטרה, אלא בעיה בזיהוי השלבים: אני צריך לעבור שלב א, ב, ג, ד, בשביל להגיע בסוף לשלב "ה", מכאן אני צריך לבנות את כל השלבים המקדימים א, ב, ג, ד - לפי המידות של השלב הסופי שלי: ה. אני צריך להתביית למעשה רק על השלב האחרון ה, השלב הזה לא צריך לסור מעיני לרגע.

מה שקרה, אני חוזר אל "הבעיה", האדם התמקד בשלבים המקדימים, ושם את השלב האחרון (ה) כשווה בן שווה עם שאר השלבים... וכך הפך הילד כחלק מתוכניות החינוך ויש להתאים את עצמו לצורות חינוך חדשות, לטכנולוגיה חדישה, לעידן חדש... הוא, הילד, צריך להתאים את עצמו לשאר השלבים. תהליך זה קרה במקרה הטוב, בחברות המתקדמות המודעות לערך החינוך, ובמקרה הגרוע האדם פשוט שכח את הילד שלנו (ה), פשוט שכח את השלב האחרון והתמקד רק בכתיבת ספרי חינוך, סדרות חינוך, סרטי חינוך... אבל למי? הוא שכח... כך נולדו כל תוכניות החינוך המעוותות בעליל, כל הסרטים האיומים, כל הספרים הריקנים, כל סדרות הנוער האלימים, כך נולדה התהייה: אבל זה חינוכי; על מה אתה מדבר!

הבעיה אם כן היא בעיית בלבול בין השלבים; השלב האחרון העיקרי, המטרה העיקרית נשכחה, ושמנו במקומה את האמצעי והעלינו את קרנו והאדרנו אותו והעשרנו אותו ואימצנו אותו והשקענו בו...

האמצעי הזה תפס את מקום ה, ו "ה" שלנו נשכח. זאת הבעיה.

ניתן לזהות את אותה הבעיה בתחום הדת: הדת כרגע היא ה "ה" שלנו... הדת נועדה בשביל לקדם את המוסר, היושר, התמימות, האהבה, היופי... וקורה היום תהליך אבסורדי, תואם לתהליך האבסורדי שתיארנו לעיל:

היום יש יותר דת ופחות "ה": קל היום ללכת וללמוד בישיבה, יש לך מי שמממן לך את התהליך ואת ההוצאות ואף את החיים השוטפים, רק תבוא ללמוד... ואכן, באו הרבה ללמוד; ואכן יש היום ישיבות ותלמידים ואברכים וגמרות יותר מכל תקופה היסטורית אחרת בהיסטוריה היהודית, ואינני מדבר רק על ישראל, בכל העולם! כתוצאה מזאת, הידע בתנ"ך ובגמרא מרהיב היום! אפשר היום ללמוד דף גמרא יומי דרך האינטרנט, אפשר לקבל שיעורי עזר במשנה ובגמרא ברדיו, לפתוח תחנת רדיו וללמוד. ואכן, כל האמצעים המתקדמים האלו עזרו: הידע הכללי היום ביהדות ובדת היהודית עצום! במימדים עצומים... המון ספרי לימוד ופרושים, המון גמרות ובמחיר שווה לכל נפש, המון ישיבות, המון בחורי ישיבה, המון ידע, המון מודעות, בכל העולם... אבל המוסר היהודי היום בנסיגה אדירה; אין אחווה, אין יושר, המוסר התמימות היופי האהבה, החיוך התמים... לך תחפש חיוך תמים מפה לפה... אף אחד לא יכול להסביר את תופעת שני רבנים ראשיים בתפקיד שמואשמים במרמה או שוחד... אף אחד לא מבין איך מר"ן הדור מגמגם נוכח אשמת היו"ר שלו דרעי, ובסוף מפטר אותו!

בעוד, בזמן התנאים, בזמן רבי עקיבא למשל, היה צריך לשלם דמי כניסה לבית הכנסת ולמדרש; הם היו יושבים עשרה תלמידים סביב הגמרא, ולא כל העיניים קולטים את תוכנה... ודווקא עם האמצעים הדלים האלה הגיעה היהדות האמיתית בימים ההם לשיאה! אני מדגיש: היהדות האמיתית - "ה" שלנו...

הידע והגמרא וכל אמצעי הדת תפסו את מקום "ה" המקורי, ו "ה" שלנו נשכח. זאת הבעיה.

עוד דוגמה אזרחית... העושר, הכסף, והאושר.

האושר הוא מר "ה" שלנו, של האדם, משחר קיומו. והכסף הוא האמצעי. כמה שמות אתה מכיר שפסחו על הסעיף המקורי "ה" ודהרו כל חייהם אחרי כסף וכסף וכסף, בלי טיפת ה... בלי אושר אמיתי... לא היה להם זמן אפילו לקרוא משהו אנושי, כמו הטקסט הזה שבידיך עכשיו... בו לא נדבר על כתיבה, על מחשבה... פשוט לא נתנו לנשמתם צ'אנס, אפילו לא את המינימום... הם מתו ולקחו את גופתם לקבר במעמד הזה. אני אישית מכיר מספר שמות כאלו. אפשר למשל להיות עשיר ומאושר; הסוד הזה נעלם מעיני האדם המוכשר שיידע לצבור כסף ואף כוח.

ושוב, האמצעי תפס את מקום השלב המקורי, עד שהעלים אותו כליל.

"ה" שלנו לא נעלם חלילה בין הכיסאות, הוא נשאר, אך אף אחד לא שם לב אליו: זו הטרגדיה, זהו האבסורד; זאת היא הבעיה של האדם משחר קיומו, בהרבה מאוד תחומים.

כך אני מגיע אל הדמוקרטיה וישראל שלנו. הדמוקרטיה היא "האמצעי" וישראל היא "ה" . דווקא כאן לא ארחיב, ואשאיר לאינטלקט שבכם את המשימה.

אלברט שבות