עוד בזמן תקופת ימי הביניים המאוחרת, למדו הסמוראים את סודן של אומנויות הקרב (בו-גיטסו או בו-דו) במסגרת בתי ספר המסורתיים (ריו או ריוהא. הסימן ריו פירושו זרם, הסימן הא פירושו בית ספר). שורשיה של מערכת בתי הספר בתקופת ימי הביניים המוקדמת.
כל אומנויות הלחימה שייכות למושג הגג בו-גטסו. הסימן בו פירושו לחימה. הסימן גיטסו פירושו אומנות, יכולת, שיטה.
כשאנחנו מתרגלים אומנויות לחימה חשוב להבין ולזכור את המקור לכל. אומנויות לחימה נבנו מתוך צורך אמיתי ובסיסי של הגנה עצמית. מאז ומעולם נזקקו בני האדם להגנה, אחד מפני השני, מפני חיות ובכלל. ולכן, משחר הימים נוצרו שיטות של הישרדות. אומנויות הלחימה אינן שונות.
בסיס כל תנועות אומנויות הלחימה בשיטתו של הנזיר הבודהיסטי בודהידהרמה, שהגיע לסין העתיקה מהודו. בודהידהרמה שהה במנזר בדרום המדינה, שם תרגל את גופו בתנועות מוזרות. נזירי המנזר היו מטרה קלה לשודדים וביקשו מבודהידהרמה שילמד אותם את אותן תנועות, על מנת לחזק את גופם ואת נפשם במטרה שיוכלו לעמוד מול האיומים שנגדם. בודהידהרמה בנה מעין אומנות של 108 תנועות, שמבוססות על תנועותיהן של חמישה בעלי חיים: נמר, דרקון, דוב, חסידה ונחש.
אחרי מותו של בודהידהרמה, המשיכו נזירים לפתח את האומנות שלמדו ממנו, שיפרו אותה והוסיפו לה. כיוון והשימוש בכלי נשק אסור על נזירים בודהיסטים, נאלצו הנזירים לפתח שיטות לחימה עם דברים שונים שהיו בשימושם: מקל, חגורה, קערה, מקלות אכילה וכו'. במשך הזמן נחשבו הנזירים ללוחמים הטובים ביותר, מנזרים הפכו למרכזי אומנויות הלחימה ולמקלט למתנגדי השלטון. למרות ניסיונות רבים של השלטון למגר את התופעה, המלחמה נגד הנזירים הייתה אבודה מראש.
אומנויות הלחימה הסיניות היוו מקור לצמיחה של שיטות לחימה אחרות במדינות שונות, אבל במקביל התפתחו גם שיטות לא קשורות, גם במזרח וגם במערב. ההבדל העיקרי בין שיטות המזרח לבין שיטות המערב הוא בסיסן הפילוסופי. שיטות המזרח מבוססות בעיקר על הפילוסופיה הבודהיסטית, שעיקרה רגיעה ושלמות פיזית ורוחנית, נירוואנה, הנקודה בה מתגלים סודות העולם. הדת הבודהיסטית גורסת שחל איסור מוחלט על הריגת יצורים חיים, אך כיוון שלעתים לא היה מנוס מהריגה, נוצר חוק התנהגות הלוחם – הבושי-דו, דרך הלוחם. בתקנון זה בושי-דו, המיועד לאנשי האצולה, נאמר לראשונה שמוות בקרב הוא מוות קדושה, שלוחם אמיתי לא צריך לפחד מהמוות, נהפוך הוא, צריך לחפש מוות, כי נפשו של יריב מחזקת לאחר מותו.
פילוסופית הבושי-דו לא הייתה קיימת באומנויות הלחימה שהתפתחו במערב במקביל.
במערב הדגש העיקרי היה על כוח חיצוני, מראה חיצוני והתנהגות ספורטיבית-תחרותית. לוחמים טובים בדרך כלל לא השתתפו במלחמות אלא אך ורק בקרבות ראווה נטולים פילוסופיה ורוחניות. עם השנים נכנסו אומנויות הלחימה המערביות כחלק מהמשחקים האולימפיים.
המצב היה הפוך לגמרי באומנויות הלחימה המזרחיות. במזרח ניסו לשמר את המסורת, את השורשים ואת הפילוסופיה. אנשי מערב אשר הגיעו למזרח הרחוק במטרה ללמוד אומנויות הלחימה נתקלו בקשיים: מורים שלימדו אומנויות הלחימה לא רצו לקבלם כתלמידים וללמדם. הם התנגדו להפצת אומנויות הלחימה אל המערב.
