בראשית היו פיקוסים.
עצים ירוקים, גדולים, חסונים. שורשי-אויר בעובי, רוחב ואורך משתנה השתרגו מהם לקרקע, ושפע-עליהם הטיל צל משיב-נפש על-פני עשרות מטרים לעץ... בראשית היו פיקוסים.
בראשית היתה שקיעה אחת, יפה. חלונות הדירה בה גרנו אז, ברחוב הבנים, היו ממוקמים במזרח ובמערב – לימים סיפרה אמא, כי זה היה נורא, ביחוד בקיץ – לעולם אין צל. אבל אני אהבתי זאת.
עוד טריה בראשי, מאז ולנצח, אותה תמונה באלבום המשפחתי – אבא אתי, ועם כל הדובים – שלימים השלכתי דרך החלון, טוען לאחר-מכן, כאילו עברו הדובים לגור בשמיים, בין העננים, ואף מאמין בכל לבי, כי אכן ראיתים בעננים – על כסא הנדנדה מקש (רהיטי-קש היו אז באופנה), ולרגלנו מפזזת שמש הקיץ, או האביב או הסתיו... הייתי אז, חושבני, בן ארבע.
בראשית היתה שקיעה.
בראשית היה גן, בצל עצי-הפיקוס הגדולים עם שורשי-האויר. ובגן היה ריכוז, והיו משחקים וארוחות, ו"רקדתי" עם ילדה אחת, בת-גילי, אריאלה, "סדאתי וא-סדאתי, סדאתי וא-סדאתי", כלשון הקריינית ההיא משידורי הטלויזיה בערבית של ימי שישי לפנות-ערב, אותה קריינית שאבא כינה, בצחוק, "הקריינית שלנו" – אם-כי, כמובן, בשידורי הטלויזיה של אז נשמר המקום המכובד ביותר, מבחינתי, לדודלי – ככל הנוגע לדורות הקשישים ממני יכול היה שמו להיות שלמה ניצן, עבורי הוא היה אז רק "דודלי". וכשהופיע דודלי בתוכנית "שעה טובה", של דניאל פאר, הייתי בעננים. שיאו של סוף-השבוע. מן ה"יומן", לעומת-זאת, זוכר אני רק קטע אחד, בשחור-לבן של הטלויזיה של אז, בו נראו הטנקים של ראשית מלחמת אירן-עירק. אינני זוכר חדשות רציניות נוספות כלשהן.
הייתי אז כבן ארבע, או חמש או שש.
בראשית היה גן.
בראשית היה עדי – זה חברי הטוב ביותר מאז. היה גם חבר אחר, טל, עמו הייתי בגנון – אולם הקשר בינו לביני נעלם בהדרגה, משחדלנו לבקר באותם הגנים, ואמותינו מעולם לא היו קרובות.
אמו של עדי ואמי, לעומת-זאת, היו חברות טובות אף הן – אבי, אשר ממנו ירשתי את הנטיה להסתגר בתוך עצמי, לא היה מן המרבים להתידד. לא היה זה מתוך יהירות, או אי אהבת-האדם – שכן היה אבי בדיוק ההפך מכך – כי אם נהפוך הוא, מביישנות ומרצון לתחום גבולות, בין האני לעולם שבחוץ, מתוך חשש לעדינותו של הלב. יודע אני זאת כיום, כי גם אני בדיוק כך – נפתח רק מעט, רק כמה שיש צורך, ולעולם לא יותר.
בביתו של עדי היתה חצר גדולה, ומעבר לה מגרש ענק – ובכן, לומר את האמת, אינני בטוח, כיצד היו נראים בעיני כיום. דרכן של מידות גדולות עד-להדהים בעיניו של ילד, שהן מצטמצמות ומתמזערות בעיני המבוגר. כך הוא גילוי-העולם – בתחילה הכל מרגש ומסעיר, ועם הזמן החולף – מתרגלים. משחקים היינו בחצר ההיא, בהשראת "רגע עם דודלי" בונים היינו "גרוטיאדה" במגרש – בו מדליקים היינו מדורה גדולה בערב ל"ג בעומר – ולאחר-מכן היינו נכנסים הביתה, שותים שוקו וצופים בטלויזיה – "שלוש ארבע חמש וחצי", עם ששי קשת ואשתו, יונה אליאן, בה הופיע גם השעון – או הדב – היתה התוכנית החביבה עלינו… או שמא, היו אלה שתי תוכניות שונות?
את השעון – שעון הסבא הותיק והמכובד – שלפעמים היה דוקא דב, גילם יהודה ברקן.
הייתי בן ארבע וחצי, או תשע.
בראשית היה עדי.
בראשית היו כסאות לבנים, עליהם ישבו קשישים וילדים במרכזה של עיר. הקניון החום עדיין טרם נבנה, זוכר אני שמש מאירה בחגיגות יום העצמאות של אז… הייתי אז בן שש, או תשע.
בראשית היו פיקוסים, ושקיעת-קיץ פיזזה. בראשית בצל-עצים היה גן, ובו הייתי עם עדי ואריאלה. בראשית היו כסאות לבנים, ושמש יפה על כחול ולבן.
בראשית היתה תמימות, כה יפה.
בראשית היה עוד הכל מלא תמימות ותקווה.
דניאל קלטי, נובמבר 2000 – חשון תשס"א.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.