ההחלטה על קיצוץ כספי ההסברה, טמונה בחוסר הבנה בסיסי של צרכי המאבק הישראלי. מאז החלה האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, ניצבת ישראל בפני זירה בינלאומית שמתקשה להבין את עמדותיה, מבקרת בכל הזדמנות את פעולותיה, ונוטה לראות בנו כסמל לזלזול בחיי אדם ובעקרונות המשפט הבינלאומי.
הצעד המנהלי שבוצע בקונסוליה הישראלית, הוא אפוא כשל מהותי בראייה האסטרטגית. משרד החוץ טרם הבין, כך נראה, את משמעות המאבק על דעת הקהל בזירה הבינלאומית. הגישה הישראלית, לפיה "האמת שלנו" תעשה את שלה - אינה נכונה. במאבק על דעת הקהל נדרשים כל האמצעים, כל השיטות.
לא מעכשיו
זה לא חדש. מאז ומעולם, המושג "תקציב חסר" היווה את קו ההגנה של כל המקצצים הרשמיים. ואכן, כמדינה, כגוף ממשלתי, קיצוצים נדרשים מפעם לפעם. גם עכשיו, טוען משרד החוץ בתגובה לדברים, כי "המשרד נאלץ להתמודד עם קיצוץ נמשך...". אלא שהבעיה היא לא בקיצוץ עצמו, אלא בניהול, בתכנון, בראייה. על משרד החוץ היה לתכנן היטב את פעילותו בתפוצות; היה עליו להכין תוכנית אסטרטגית שמכוונת לתקצוב גופי ההסברה בשגרירויות השונות. מדובר בקרב של ממש. והנה, גם כאן, נדרש הקברניט לראות את שלא נולד, להכין תוכניות מילוט, להכיר את שטח האויב.
הולכים, אבל בלי כיוון
בכל אלה, נכשל משרד החוץ. מזה שנים ארוכות, תקציב המשרד שיועד לזירת ההסברה הוא נמוך כל כך, עד כי נתונים שהוצגו בכנסת, העלו כי מספר מצומצם של חברות פרטיות בישראל, משקיעות מתקציבן הפרסומי (בארץ) יותר מכלל תקציב ההסברה הישראלית בעולם.
אך הבעיה החמורה עוד יותר. במשך שנים ארוכות הפקיר משרד החוץ את זירת ההסברה באינטרנט. על זה, כתבנו לא אחת. שרי החוץ לדורותיהם אינם מנצלים את הכלי השיווקי הזול ביותר, המהיר ביותר, את הכלי הטוב ביותר שמציעה התקשורת המודרנית.
מהלכים רשלניים, בדומה לקיצוץ כספי ההסברה, מוכיחים פעם נוספת את נחיצותו של גוף הסברה לאומי בישראל. גוף שיתווה מדיניות, יבנה אסטרטגיה, יכווין פעולה. את כל זאת, למדו הפלשתינים בדרכם.
גם אם נתעלם מהיתרון הבסיסי שיש לנרטיב הפלשתיני, הצד "החלש" לכאורה, הרי ששיטת הפעולה - היא זו שקובעת. ההתנהלות, התפעול של אנשי התקשורת, הניצול של זירת האינטרנט, הטיפול בנתונים, במידע, כל אלה מביאים את הפלשתינים לעוצמה תקשורתית לא מבוטלת. על החברה הפלשתינית להודות אפוא למשרד החוץ באופן אישי. על ראש הממשלה, איסמעיל הנייה, איש החמאס, להודות לשרת החוץ, ציפי ליבני. עליהם להודות לנו, כי בזכותנו הם אלה שמנצחים. לפחות לעת עתה.
