עד מהרה, גילו התושבים הפלשתינים כי המציאות בשטח - שונה בתכלית. לא שיפור, לא פיתוח, לא התאוששות. המציאות - אותה המציאות. הקשיים - אותם הקשיים. אבל היום, לא רק הפלשתינים מגלים את "אמת המהפכה", אלא העולם כולו, מבעד לעדשה, מקבל "קדימון" של מה טומן לו העתיד בדמות שלטון חמאסי.
השינוי
בינואר 2006, השתתף ארגון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני, והצליח להפתיע בניצחונו הסוחף אף את קברניטי המודיעין הישראלי, בעוד אין הוא זונח את דרך הטרור והאידיאולוגיה האנטישמית הדוגלת ברצח יהודים. בסמוך למועד הבחירות, פורסם פסק הלכה המתיר לראשי החמאס להשתתף בתהליך הדמוקרטי - לא מתוך קבלת עקרונותיו, אלא כדרך טקטית בלבד שעתידה להביא להקמתו של 'שלטון האיסלאם'.
גם בחמאס יודעים היטב כי השנים האחרונות מצטיירות כתחילתה של תקופה היסטורית המשקפת את התנגשות התרבויות, תוך הניסיון לעצב פנים חדשות למזרח התיכון. רבים מאלה הפועלים בשם הדמוקרטיה, אם כן, דורשים עתה להקים את הח'ליפות האיסלאמית אשר תהווה אלטרנטיבה לשלטון ה'פרו-מערבי'.
וכאן טמונה הבעיה. בעוד השאיפות של חמאס ופת"ח דומות הן - הרי שהדרך - שונה בתכלית. ראשי החמאס אינם מוכנים לוותר עתה על בכורת השלטון. לא משום מניעים פוליטיים, לא משום אינטרסים כלכליים, ולא משום דאגה לשלום הציבור. בתמיכתו של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית היושב בסוריה, ראשי החמאס, איסמעיל הנייה, מחמוד א-זאהר, ואחרים, רואים עצמם כשליחי האל. הם רואים עצמם, כמי שזכו בשלטון - לא מכוח בחירות, אלא מכוח שליחות אלוהית. לא מכוח חוק, אלא מכח צו. הדמוקרטיה, בעיניהם, הייתה דרך ו"שיטה".
מכאן, ובהמשך ישיר לראייה זו, חוקתו של היו"ר, אבו מאזן, אינה חוקה. חוקי הרשות - לאו חוקים הם. מאמציו של אבו מאזן לקיים בחירות חוזרות, אינם אפוא רק בגידה בתהליך הדמוקרטי, כי אם בגידה בשליחות האל. החמאס, יש להעריך, לא יוותר על שלטונו במהרה. הוא מודע להישג, ויודע את ההשלכות. סביר מאוד כי כישלונו של אבו מאזן לא רק יחזק את תנועת החמאס פנימה - אלא יעודד את תקומתן של התנועות האיסלאמיות היושבות כרדומות במדינות ערב השכנות.
ההוצאות להורג - "קדימון"
העימותים ברחובות עזה, החטיפות, הרציחות, ההוצאות להורג, היריות, האלימות - הכאוס - כולם כאחד, מסמלים את התנהלותה של החברה הפלשתינית בשנים האחרונות. "מיני מדינה" - ללא חוקים. "מיני חברה" - ללא מנהיג. "מיני-דמוקרטיה", ללא ממשל. האכזריות ברחובות עזה, אם כן, היא רק סימפטום.
ההתנהלות הפלשתינית של הימים האחרונים, צריכה לשדר מסר ברור לקהילה הבינלאומית: הדמוקרטיה הפכה לכלי עזר בידי נציגי הטרור. אם הדמוקרטיה לא תשכיל להגן על עצמה - הטרור הוא שיכריע את עקרונותיה. "מלחמת אזרחים" נוסח פלשתין, עשויה, אומנם, להרחיק את ישראל מעין הבעיה, אך לא לבטל את סכנת הנפיצות הטמונה בלב האזור. ההפך הוא הנכון. בתנועת החמאס, כמו בתנועת הפת"ח, יודעים כי המאבק הפנימי ["הפית'נה"] אינו נושא פרי. והם יודעים גם את זאת: הדמות שיכולה לאחד את כלל הפלגים - אחת היא: מדינת ישראל. אז - היעד,יהיה כבר ברור.
