ואכן, אין עוררין, קשה היה האירוע, וקשות תוצאותיו. אך מעבר לקולות הצער הנשמעים, ובצדק, ראוי אפוא לנתח את האירוע בבית חנון כנקודת מבחן נוספת להסברה הישראלית ודרכי פעולתה. נראה כי דווקא אירוע טראגי זה, חוזר ומעמיד את ישראל הרשמית במערומיה האסטרטגיים. מוכיח כי אין דרך, אין שיטה, אין מוסכמות.
יש תמונה - יש סיפור
בדומה לתקריות מעצבות אחרות, לא "האירוע" לכשעצמו, הוא שהביא את הקהילה הבינלאומית לצאת בקול שאגה כנגד ישראל, כי אם "תמונות" האירוע, מראות הפצועים, קולות הבכי הפלשתיני. לא היה ניתן להישאר אדישים. ערוצי הטלוויזיה עטו על ההזדמנות לפתוח את מהדורות החדשות עם דיווחי "הטבח" הטרי. במציאות תקשורתית קיימת, באין תמונה - אין סיפור. באין סיפור - אין ביקורת. אבל כשיש תמונה, קול, תפאורה מתאימה, מתח, ודרמה - אז כבר יש סיקור, יש עלילה, יש "אקשן".
המלחמה על דעת הקהל לא רק מוכרעת בשדות הקרב, בעצירת חשודים, או בסיכולים ממוקדים. דעת הקהל, אותה תשתית מהותית המעצבת את הדיפלומטיה הבינלאומית, מוכרעת במסגרת מסכי הטלוויזיה, הסיפורים באינטרנט, התמונות בקולנוע, ועלולה לשלול הישגים צבאיים ודיפלומטיים מוכחים.
וכאן טמון הכישלון האמיתי של ההסברה הישראלית. מעולם, כך נראה, לא ידענו לספק את "התמונה" שתספר את הסיפור הישראלי בסכסוך. לפחות לא התמדנו בכך. לא השכלנו להבין שתמונה חוצה שפות, גבולות והבנות. ביכולתה להשפיע ולעצב את ראי עיניו של הספרדי, הגרמני, האוסטרי והאמריקני כאחד.
הנשק ההסברתי: "הודעות לקוניות"
אז הנה לכם התשובה שלנו: סגן שגריר ישראל באו"ם, דני כרמון, אמר כי "מקור ההסלמה בעזה הוא ירי הקסאמים לעבר ישראל". זו הייתה לשון תגובתו. שוב, עלו מחדש המסרים הישראלים הקבועים. אלה המוכרים. "הרשות הפלשתינית צריכה לקבל החלטה אחת, ולהפסיק להשתמש בטרור כאמצעי להשגת מטרותיה", אמר כרמון. לדבריו, "אם לא היה ירי רקטות לשטח ישראל, תקרית בית חנון לא הייתה מתרחשת".
אלא שגם אם סגן השגריר הישראלי היה מקבל חצי שעה רצופה, ללא פרסומות או הפרעות מראיינים, בעיצומה של מהדורת חדשות ברשת CNN ,BBC או TVE הספרדית - הוא לא היה מצליח להעביר מסר שיכולה להשריש תמונה אחת המציגה את פעילי הטרור יורים מתוך בתי האזרחים התמימים בבית חנון. זה היה אומר, בהבזק פשוט, את מה שרבים מנציגי ישראל כל כך התאמצו "להסביר" במהלך היומיים האחרונים. זו ההסברה שאנו צריכים. ויזואליזציה. קול. תמונה. יצירתיות, מעוף. את כל אלה, הפלשתינים מזמן כבר הפנימו.
הודעות טקסט לקוניות - אינן עוד מספיקות. אין להן כל אפקט תקשורתי. לכל היותר, הן יכנסו לפיסקה האחרונה בדיווחים הכתובים, וגם זה - בהנחה והם תורגמו על-ידי נציגי ישראל לשפות השונות. אך לא רק זאת. במציאות ההסברתית דהיום, אין כל יכולת אמיתית להתמודד חזיתית, פנים אל פנים, אל מול איש ההסברה הפלשתיני.
הלה, מגיע מצויד בטבלאות, נתונים, שמות, מיקומים, מספרים. ולנו? לנו, פשוט אין את הכלים. כמה רקטות נורו לעבר שטחי ישראל היישר מאזור בית חנון בשבוע האחרון?, נעלה ונשאל ; וכמה בתים נהרסו, אם בכלל? וכמה פצועים ישראלים ישנם כתוצאה מהירי? וכמה ילדים נתונים תחת סכנת הפגיעה? על זה, כך מסתבר, הארגונים הממלכתיים לא מספקים תשובה.
לא נותר לנו, אלא לחזור על הקריאה להקמתו של "גוף הסברה לאומי" אשר יאגד, תחת קורת גג אחת, את מכלול האופרציות התקשורתיות. ההיסטוריה שנכתבת בימים אלה, משוכתבת בהרבה מקרים על-ידי הצד שכנגד. הפקרתה של זירת התקשורת, ציר מרכזי במלחמה המודרנית, רק מוסיפה ומסייעת למי שהפעם - כבר ניצח בנקודות.
