רובנו למדים מגיל צעיר להימנע מכישלון בכל מחיר. החברה המודרנית יצרה עולם ערכים השוואתי, בו כל טעות מעידה על היכולת והופכת את הטועה ל"כשלון".
האבסורד הפך לנורמה וכך ילדינו "זוכים" לציון "ניכשל" בבית הספר, לפני שהספיקו לפתח ולו מעט הכרה עצמית מספקת. הערך המוביל בחברה שכזו הוא "סבירות" ואנו לומדים להישמר משינויים ופעולות הדורשות העזה.
בטח יצא לכם להגיד לעצמכם בעבר, אף פעם לא אעיז ללכת עם החלומות שלי ולפתוח עסק.
אין זה פלא, אם כך, שרוב בני האדם מחזיקים בעיסוק שאינו מספק אותם ונמנעים מאתגרים שמשמעותם יציאה מ"איזור הנוחות" הבטוח.
מטרתנו בתהליך האימון, וגם בחיים ליצור הצלחה וצמיחה. לשם כך חשוב גם להבין מה מפריע לצמיחה, מה מונע הצלחה? מהו ההיפך מהצלחה?
נכון – כישלון! ואנחנו הרי פוחדים להגיע לשם, לא סתם פוחדים – מתים מפחד!
הפחד מכישלון הינו המניע המוביל ביקום! אומר אלון גל
ומה עם טעות? לטעות זה לגיטימי.
אז מה ההבדל בין טעות וכישלון?
בואו נבדוק את ההגדרות:
ההבדל בין שני המושגים קיים רק בגישה ולא בעובדות:
הטועה רואה בכל דבר הזדמנות ללמידה, תיקון וצמיחה
הנכשל עוסק בהלקאה והאשמה עצמית במקום תיקון וצמיחה.
לכן, טעות, היא הזדמנות לצמיחה ומצויינות, תפיסתה ככישלון מבטלת את ההזדמנות.
כדי לפעול מעבר לכישלון:
ברוב המקרים הפחד הגדול ביותר של בן האדם הוא בלקבל ל"א".
לכן, התרגיל הראשון הוא ב"קבלת לא", על מנת לתרגל את המסוגלות להמשיך ולעשות.
1. ביחרו שלושה מקומות שמפחידים אתכם ואתם לא מעיזים לעשות.
2. לכו לעשות רק כדי לקבל את התשובה "לא".
3. תראו שיקרה הסנ ותרגישו אחרי שבוע דווקא מאד מוצלחים ולא כישלון, כיון שעשיתם והעזתם.
חני היתה מאומנת שיצאה להרבה דייטים. כל פעם אחרי הדייט, הבחור לא התקשר אליה. חני היתה יכולה להיכנס למעגל כזה בו היא אומרת לעצמה שהיא לא יוצאת יותר לדייטים ומפסיקה את כל הקשר שלה עם המין הגברי. לחילופין, חני החליטה שהיא שואלת את הדייטים האחרונים שלה מה לא עבד, הסיקה מסקנות ומתוך זה יצאה לדייט הבא...
להיות אני למרות המחיר
על מנת לזכות בהכרת הסביבה אנו מוותרים על שחשוב לנו, על דעותינו ופעמים רבות גם עם עקרונותינו.
אנו מרצים את המשפחה, בני זוגנו, חברינו וילדינו.
הויתור העצמי יוביל, ברוב המקרים, לתסכול, ריסוק הדימוי העצמי ופעמים רבות לניתוק ונטישה.
הפרדוקס הוא שויתור עצמי מביא תוצאות - אנשים אוהבים אותי וכל פעם שהדבר יצליח, זה יחזק את האמונה בכך שאני לא בסדר, שאני לא מספיק טוב.
(כיוון שהתוצאות הושגו דרך תדמית שאימצתי לעצמי ולא דרך ה"אני האמיתי").
אצל רוב האנשים תדמית זו מנהלת אותם, הם עושים את הדברים מכוח האינרציה, או מהמקום של אני חייב, ולא מתוך בחירה.פגשתי לא פעם מאומנים שבסביבת העבודה פחדו מעימותים, לכן נתפסו כחלשים ואף פעם לא נילקחו בחשבון לגדולות ונצורות. הריצוי נובע מהצורך להיות אהוב ולקבל אישור לכך מהסביבה.
אין דילמה עם התדמית, כל עוד היא באה מבחירה והיא אינה שולטת בנו.
הבעיה מתחילה כאשר תג המחיר הצמוד לאישור הסביבה גבוה עד כדי אובדן הכבוד והערך העצמי.
אז איך נמנעים מריצוי ועומדים על דעותינו ועקרונותינו?
1. זהו מול אילו אנשים ובאילו מקרים הנכם מתנהגים בצורה מרצה ונמנעים מעימות או מלומר את דעתכם.
2. מה אתם מפספסים בכך שאתם מתנהגים בדרך זו?
3. כהתחלה, ביחרו אדם אחד מולו אתם מתחילים להתאמן ועימדו על שלכם.
4. מהי התוצאה שתיווצר מכך לדעתכם ומהו הרווח הרגשיו שיהיה לכם?
לא אשכח את המאומנת שלי , שנראתה תמיד לאחרים סנובית ומרוחקת והכל נבע מביישנות שלה. כשהיא רצתה להתחבר עם אנשים זה גרם לה לעבוד קשה פי כמה ולהשקיע אנרגיה מרובה כדי להתגבר על הביישנות, כי אנשים כאמור, ראו אותה כסנובית ומרוחקת.
הרעיון הוא לא לוותר על הביישנות, אלא לא לתת לביישנות להישתלט עליי, אני הוא זה שמחליט מתי אני אני ביישן ומתי אני מגייס את עצמי ונגיש יותר לאחר.
קיום הסכמים
לכולנו רצונות, שאיפות וחלומות משחר ילדותנו, אבל בניגוד לילדים, ש"לא עושים חשבון" ומה שהם אומרים הם גם מתכוונים וגם עושים, אצל מבוגרים חוקי המשחק שונים. מפלס החרדה הולך ועולה עם השנים, ואנו מוצאים את עצמנו עסוקים יותר ויותר ב"איך לא להיכשל", בחישובי סיכונים, בניסיונות התחמקות מכוויות הכישלון. כמה פעמים פגשתי אנשים שמעשנים ואחרי כל סיגריה נשבעים לעצמם שממחר הם מפסיקים...
בני-אדם מעדיפים שלא לבטא את חלומותיהם, להנמיך ציפיות ושאיפות, להירתע ממימוש רצונותיהם. לומדים לומר ולא להתכוון לכך, להתכוון ולא לעשות ולבסוף גם לא לומר, כדי שלא להיות מחויבים. אומרים לעצמנו "מחר נתחיל דיאטה" ולא ממש מתכוונים לכך. לעיתים אנו מתכוונים, אבל למחרת לא מגבים את ההצהרה במעשים, דוחים עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. בעודנו נוהגים כך אנו חווים ויתור, תיסכול ובינוניות. בהדרגה, אנחנו מפסיקים להאמין לעצמנו, ואז בוחרים שלא לומר כדי לא להתחייב. עמוק בפנים אנחנו ממשיכים לחלום, אבל כבר לא מעזים להתחייב ומונעים מעצמנו את הסיכוי להגשמה.
עיקרון חשוב בחיים מחבר בין רצונות, שאיפות וחלומות, לבין מחויבות לעשייה. בלעדיו, אין לחלומות כל משמעות. כאשר החיבור נעשה כמו שצריך, בלי הנחות, בעקביות ובשיטתיות, כאשר הפעולות שאתם עושים מבטאות את מה שאתם אומרים או חושבים, או-אז נוצרת שלמות אישית.
האם כאשר אנו מתרגמים את הצהרותינו למעשים, התוצאות יהיו בדיוק כפי שייחלנו? לא בהכרח. מה שבטוח, אם לא יצרנו עשייה, אין סיכוי שרצונותינו יתגשמו. בעצם העשייה פתחנו צוהר להגשמת רצונותינו, נתנו לעצמנו הזדמנות ליצור הישגיות כמו שחלמנו. אנו עסוקים בחתירה מתמדת להישגיות, ומכאן השלמות; השלמות עם עצמי על מחויבותי לעצמי, לחלומותי ולשאיפותי.
בואו נתחיל להצהיר, להתכוון ולעשות :
1. בחרו נושא אחד שהייתם רוצים לעשות ואינכם מצליחים לעמוד בהתחייבות.
2. הצהירו במלוא הכוונה, בקול רם מול המראה מה אתם הולכים לעשות מעכשיו.
ומרגע ההצהרה צאו לדרך והתאמנו גם בלעשות.
3. עמדתם בהסכם עם עצמכם, פרגנו והוקירו את עצמכם –זה לא מובן מאליו!
במידה ולא עמדתם התחייבות אל תלקו את עצמכם , חמלה היא דבר חשוב. הצהירו על התיקון וצאו לתיקון.
בזמנו הגיע אליי זוג נשוי לאימון זוגי. טענה שחזרה רבות מפיה של האישה הייתה על כך שהבעל מבטיח להגיע בערב בשעה מסויימת כדי שיספיקו לעשות דברים יחד, אחד עם השנייה ובאחוז העליון של המקרים הוא לא עמד בהבטחה. בשיחה עם הזוג התגלה כי
הקושי לעמוד בהסכם "ישב" על חוסר מיקוד. הרצון שעמד מאחורי "השעה המסויימת" היה לעשות פעולות יחד ולא שהבעל יגיע השעה הספציפית. לכן, בשיחת הבהרה שערכנו יחדיו מיקדנו ויצרנו תוכנית חודשית עם זמנים מדוייקים ופעולות שהזוג יעשו יחדיו.
להיות מצויין
אנחנו מכירים את המושג "מושלמות". לאדם מושלם אסור לטעות. כאשר הוא טועה, הוא "נכשל" ואינו מספיק טוב. לכן, אסור לו לטעות. ומכאן, שאסור לו לעשות. הדבר מביא אותו לתקיעות, בינוניות ומשם לצדקנות. הצדקנות נובעת מכך שעלינו להסביר מדוע אנחנו נמצאים היכן שנמצאים, עלינו להצדיק את דעותינו, גם שזה בא על חשבוננו. אתם בטח מכירים אנשים רבים שאינם מרוצים מתפקידם בעבודה , אבל פוחדים לנסות תפקיד חדש, שמא יהיה להם קשה ולא יצליחו בו.
מצויינות, לעומת זאת, נובעת מגישה שאומרת שאני לא מוכן להתפשר.
בכל מקום בו תוצאותיי אינן מספקות אותי, אני שואל את עצמי את השאלה מה אני יכול לעשות אחרת", "מה עוד אני יכול לעשות?".
מצויינות נוגעת במוכנות בלתי מתפשרת לעשות, להתנסות, לחוות, ללא קשר לתוצאה של אותה התנסות. אין דרך ליצור מצוינות ללא תיקון. פונקציה של תיקון היא החובה לטעות וכדי לטעות חייבים לעשות. כאשר אדם עסוק בעשייה מבטא צמיחה וכהמשך יופיע בחייו שפע אנושי במקום צדקנות.
למשל, מייקל ג'רדן לא הפסיק לזרוק מעולם לסל, גם כשידע שהסטטיסטיקה שלו היא רק 46% קליעה. תומס אדיסון שרף אלפי חומרים ותיקן עד שהצליח ליצור את נורת החשמל.
אז איך ממשיכים לעשות ללא קשר לתוצאות?
1. איפה אתם מזהים שאתם תקועים ולא עושים, שאתם מאפשרים לעצמכם לברוח ולהיות בינוניים.
2. רשמו לעצמכם מה מפחיד אתכם בלעשות ולהתנסות. מה המחיר שאתם משלמים על כך שאינכם עושים?.
3. מה תרגישו כאשר תעשו ללא קשר לתוצאה של אותה התנסות.
4. מתוך כך, התחייבו לפעולה אחת שאתם מפחדים לעשות ובצעו אותה. קיבעו יעדי כמות, זמן ומרחב : מה תעשו, עד מתי וכמה.
נפגשתי עם בחורה בשם סיון שהגיעה אליי לאימון על מנת ליצור זוגיות בחייה. בשיחה ראשונית , פירטה סיון את כל "רשימת המכולת" של איך היא רואה את הבן זוג המיועד.
וגם הוסיפה שכבר מזה זמן רב היא עושה פעולות רבות ולא מצליחה למצוא זוגיות. דיברנו ארוכות על התמונה המושלמת שיצרה לעצמה ומצאנו שמטרת "רשימת המכולת" הייתה בכדי למצוא בן זוג רומנטיקן ואוהב. ביקשתי ממנה להיכנס לאתר ההיכרויות הרגיל שלה ולהעיז לרשום בפרטי החיפוש- רומנטיקן וכך להתחיל ליצור את אותה תמונה שרצתה.
באופן מפתיע (גם אותי דרך אגב) החיפוש העלה תמונה של אדם אחד בלבד. סיון הסכימה להתנסות והיום הם נשואים ומחכים לילד .
לעלות על המגרש
אימון הוא תהליך שמטרתו להעלות את הכושר. כדי להעלות את הכושר צריך לשחק. הווה אומר להשתתף לקחת סיכונים, לעשות, להתמקד בהווה. הרווח האפשרי הוא הניצחון.
צעד ראשון בדרך להגשמה הינו מעורבות פעילה ב"מגרש" שבו בחרתם לשחק.
יש כאלה שבניסיון לחמוק מתוצאות לא-רצויות, או מכישלון, בוחרים להישאר מחוץ למגרש. הם יושבים על הגדר, מבקרים, שופטים ומקטרים על הכל - האירגון, המנהלים, הלקוחות, הכפופים להם, המצב במשק ומה-לא.
כזה היה אחד מחבריי הטובים שהעדיף לשבת בבית ולבכות על מר גורלו במקום לתכנן תקציב שבועי, חודשי ושנתי בהיר. וכך, התנהלותו של ידידי היקר והתנהלותם של רבים יקרים אחרים שמקיפים את עצמם בחומה של תירוצים מנומקים היטב: למה אי-אפשר?!?, למה לא כדאי?!?. לפיכך למה לא לעשות ולמה לא להשתתף במשחק. העיקר להישאר צודקים, ובעיקר מוגנים במתחם מוכר ובטוח לכאורה. כצופים מהצד, השפעתם על המתרחש שולית וסיכוייהם להישגיות ולפריצת-דרך משמעותית שואפים לאפס. במרחב המוגן שבחרו לעצמם קיימות רק תחושות של תיסכול, דריכה במקום, אכזבה והחמצה.
לעומת זאת, אלה שנמצאים במגרש ונוטלים חלק פעיל במשחק, עסוקים בעשייה, משפיעים, לוקחים סיכונים, מעזים. לא ניתן "לנצח במשחק" בלי "לעלות על המגרש". עליה על המגרש משמעותה מעורבות, שיתוף, התנסות ומוכנות לטעות.
נכון, יש משחקים שמסתיימים בתוצאות מאכזבות, אבל רק מי שמתמודד יכול להצליח, ליצור הישגיות, "לקחת אליפות". רק ל"שחקנים" יש 100% השפעה על המגרש והרווח האפשרי הוא – ניצחון. רק על המגרש יש סיכוי ליצור הצלחה והשגיות.
כיצד להפוך לשחקן ?
1. איפה אתם מזהים בחיים שלכם שאתם רק צופים מהצד.
2. הסתכלו מה אתם מפסידים מכך : מה אתם חווים במקומות האלו - מה התוצאות שאתם מקבלים?
3. מה לדעתכם תרוויחו אם תתחילו להיות מעורבים, לעשות , "לעלות על המגרש".
4. בחרו תחום בו אתם "עולים על המגרש" וצאו לדרך....בהצלחה....
התהליך של אורן הוא אחד התהליכים שזכורים לי היטב. אורן הגיע כאשר הוא מאוכזב
ומיואש מעבודתו וזאת מכוון שלטענתו עמיתיו אינם עושים את עבודתם כשורה ולכן אינו
יכול לבצע את עבודתו. אורן העלה מספר רב של נקודות שבהם העסק שבו הוא עובד לא
מתנהל בצורה מקצועית ועושה המון טעויות מול לקוחות והוסיף שגם השכר "לא משהו".
שאלתי אותו על מה הייאוש ולמה לא להתפטר? אורן השיב שאינו מוכן לעשות דבר. בימים
שעברו אורן הבין שעליו לבחור לכאן או לכאן, עליו לעשות – להתפטר או להתחיל להיות מעורב יותר במקום העבודה שלו. אורן כתב מספר פתרונות וישב לשיחה עם בעל העסק. היום הוא מנהל את תחום השירות בחברה שהגדילה את רווחיה בשנים האחרונות.
אלון גל הינו מנכ"ל תות תקשורת ותוצאות העוסקת בתחומי אימון אישי ואימון עסקי ומשפחתי
