כשהתחלתי את דרכי
לא שיערתי אנה אגיע.
הנוף נראה שיגרתי למדי
ולפחות לא מאיים במיוחד.
כבר הורגלתי כמרבית בני האדם
להלך בנופים כאלה ואחרים,
לחוות את תוואיהם ורישומם
ולא להתיירא מפני מראיהם.
אמת ששמעתי על האפיקים החרבים
המתמלאים לפתע במי שיטפון עזים,
המגיעים בקול רעש רועם
וסוחפים את כל הנקרה בדרכם.
כנראה שבפעם זו לא חישבתי נכון את מהלכי
בעת שצעדתי באחד מן האפיקים הללו,
ממקד מבטי קדימה אל הגבעות הנישאות
ולא חש בעורפי את זרמת המים.
הם הגיעו שוצפים וקוצפים בעוז
כמו חישבו לכלות בי את חמתם,
גורפים בדרכם את טין המעמקים
ואת מטעני הדומן שעל קרקעית האפיק.
ניסיתי לסור מעט הצידה
לבל אעמוד בדרכו של הגל האדיר,
אלא שרגלי כאילו ניטעו במקומן
ולא משו אף כמלוא הנימה.
תהיתי מה בכל זאת עדיף:
ארץ נהרות האיתן המתנהלת בנתיבה
או ארץ נחלי האכזב מלאת הסתירות והניגודים?
טרם נפתרה חידתי ועודני הולך איתה באשר אפנה...
אברהם אלון, כותב בקביעות שירים, מאמרים, פליטונים, אגדות לילדים ורומנים, כחלק מתחביבו העיקרי.
