משרד (בלי) חוץ 

השבוע האחרון היה רווי אירועים מסעירים: בחירתו של נשיא מדינה חדש, ניצחונו של אהוד ברק בפריימריז לתפקיד יו"ר מפלגת 'העבודה', הכאוס המוחלט בשטחים. היה זה שבוע של תקשורת, שבוע של אקשן ודרמה פוליטית.

אולי בגלל זה, אולי בגלל כל אלה, לא שמענו מספיק על שני אירועים ביטחוניים חשובים, אירועים המהווים נקודת עוצמה בהסברה הישראלית:

1. ארבעה מחבלים פרצו את גדר המערכת באזור כיסופים בחסות רכב אשר סומן באותיות TV - אותיות המשמשות לזיהוי עיתונאים. המטרה: לחטוף חיילים. התכנון היה מדויק, החדירה הייתה כמעט מושלמת, אבל התזמון מבחינתם - לא טוב: העמדות היו ריקות מאדם.

2. ב-13.06.2007 הותר לפרסום כי שתי קרובות משפחה פלשתיניות, בת 39 - אם לשמונה בחודש התשיעי להריונה, ובת 30 - אם לארבעה - התכוונו לבצע פיגוע התאבדות כפול בתל אביב ובנתניה, ונעצרו בחודש שעבר במעבר ארז. הן הודו שפעלו מטעם הג'יהאד האיסלאמי וניצלו את המדיניות ההומניטארית לטובת קבלת אישור כניסה לישראל. הפיגועים היו אמורים להתרחש במסעדה, באולם אירועים או בריכוזי חיילים. לצורך כניסתן לישראל, השיג להן אחד מפעילי הג'יהאד האיסלאמי אישור כניסה אותנטי על-רקע מקרה רפואי כוזב. הפעיל אף הנחה את השתיים להגיע לבית החולים על-מנת לעבור את הבדיקה לטובת מימוש סיפור הכיסוי שלהן.

שני האירועים הללו הם נכס הסברתי-לאומי לכל דבר. מבחינתה של ישראל, הם אוצר תקשורתי. לאחר שנים שנשמעת ביקורת נגד חיילי צה"ל על פגיעה בעיתונאים וחפים מפשע, חודרים הפלשתינים ברכב עיתונאי מסווה ומערימים על כוחות הביטחון. ואם לא די בכך, הנה להן שתי פלשתיניות, אמהות לילדים, עושות שימוש ציני ביחסה ההומאניטארי של ישראל במעברים. אחרי מקרה שכזה, הרי שתקל עלינו מלאכת ההסברה מדוע מתעכבות נשים הרות במחסומים, מדוע אמבולנסים נעצרים לבדיקה, מדוע הטור הארוך, מדוע השעות תחת השמש.

רק שותים קפה?

על הטיפול ההסברתי הכושל שעשה צה"ל באירועים הללו - הרחבנו את הדיבור גם מעל במה זו. הפעם, ראוי כי נתמקד דווקא בתפקודו של משרד החוץ, המראה של ישראל בתפוצות, הקול הרשמי בתקשורת הזרה, וננסה להבין מה בדיוק עושים שם הפקידים היושבים בירושלים.

ניתוח האתר הרשמי של משרד החוץ מעלה אפוא מציאות קשה מאוד, אולי אף מפחידה. בעמוד הראשי, תמצאו שלל כתבות באנגלית, אך מעט מאוד תוכן הסברתי. ואולם, עיון מעמיק מעט יותר, חשף בעיניי התנהלות תמוהה בעליל. הכתבות, רובן ככולן, מועתקות מאתרי חדשות ישראלים. תופעתו לראות עד כמה אוהבים במשרד החוץ את אתר Ynet, ועד כמה יודעים לעשות שימוש בכתבות המתפרסמות באתר הארץ.

להלן סיכום הכתבות באתר משרד החוץ - נכון לתאריך 14, יוני, 2007:

1120 כתבות נלקחו מאתר החדשות Ynet

1610 כתבות נלקחו מאתר החדשות של עיתון הארץ

2420 כתבות נלקחו מהעיתון "Jerusalem-Post"

1200 כתבות נלקחו מאתר דובר צה"ל (הדעות דו"צ)

55 כתבות נלקחו מאתר Palestinian Media Watch

122 כתבות נלקחו מאתר החדשות Israel 21C

כתבה אחת נלקחה מאתר מעריב-NRG


יש לציין: הסיכום אינו מתייחס לכתבות שנלקחו מאתרים שאינם נפוצים, הוא אינו מתייחס להעתקתן של הודעות דובר משרד ראש הממשלה, להפניות למידע מאתר מורשת המודיעין הישראלי, ולשלל סיכומים "מושאלים" אחרים. אגב כך, היום (14.06.2007) - הכותרת הראשית מתייחסת לבחירתו של שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה. לא תופעתו אם אומר כי גם כאן, מצורף קישור לכתבה של אתר Ynet.

COPY-PASTE

הנה כי כן, ההסברה הישראלית בתפוצות מתבססת על רצונו הטוב של כתב Ynet, על ידיעתם המעמיקה ברזי המקצוע של אנשי "הג'רוזלם-פוסט", ועל המסורת הטובה של אתר המודיעין. ומשרד החוץ, תשאלו? הוא, כך נראה, מייצר, אבל בקושי.

אם נחזור לשני האירועים הביטחוניים של השבוע, נראה כי:

1. ההתייחסות של משרד החוץ לחדירת המחבלים בחסות "רכב עיתונאים" - הייתה שערורייתית. אנשי המשרד לקחו את ההודעה של דובר צה"ל, על כל 37 המילים שלה, והוסיפו תמונה אחת. מעבר לזה - כלום. שום דבר. לא מידע רקע, לא נתונים, לא פרשנות, לא מסרים, אפילו לא התייחסות שרת החוץ למקרה.

2. ביחס לעצירתן של המחבלות המתאבדות: אין כל התייחסות, אפילו לא העתקה של פרסום השב"כ.


מה כבר אפשר לומר לנוכח ההתנהלות הזו? כנראה שבמשרד החוץ מיישמים אסטרטגיה תקשורתית שאינה ידועה לכלל הציבור. אסטרטגיה שמשמעותה - שקט מוחלט. חוסר תפקוד. מחלקת ההסברה של משרד החוץ מייצרת, כך לפי ממצאי האתר, לא-כלום. אולי מעט יותר.

קשה להבין: למחלקת ההסברה יש ראש אגף, יש סגן ראש אגף, יש אחראי על האינטרנט, ישנם עובדים ומתרגמים, יש ברשותם נציגים בכל רחבי העולם אשר יודעים לתרגם כל כתבה לכל שפה, לעצב תמונה ולהפיק סרטון. אז מה הם עושים בדיוק? מה אותם עשרות עובדים יודעים לייצר ביממה אחת? בשבוע? לעשות "קופי-פייסט" של הודעות דובר צה"ל? בשביל זה צריך את כל המערכת הענקית, את תקציבי העתק? לו היה תורם כל עובד מילה אחת לכתבה על חדירת המחבלים או לכידתן של המחבלות המתאבדות - היה ניתן לייצר מאמר של מאות ואלפי מילים. אם רק כל אחד היה כותב מילה אחת, אחת בלבד.

אין ספק כי יש מי שעובד במשרד החוץ, יש מי שמגיע מידי בוקר בשעה 8 ועמל עד לשעה 5. אין בכך כדי להטיל דופי על מערכת ביורוקרטית שלמה. אז אם כך, איפה הם נציגי ההסברה? האם הם טרם השכילו להבין את חשיבות האינטרנט כנשק הסברתי? על מה הם עמלים מידי יום? על כתבות לתקשורת הזרה? ואם כך, מה טוב. אז למה בדיוק הם לא מעלים את התוצרים שלהם לאתר הבית.

לכתיבת מסרים הסברתיים לאתר באנגלית לא נדרש כסף רב. אדם אחד שיחשוב, שינסח, שיעצב. זה הכל. הפתרון: העתקת הודעות דובר צה"ל? בהעתקת כתבות מאתרי חדשות? אם כך, למה צריך את אתר משרד החוץ בשביל זה? אם גם כך כל החומר מבוסס על הפניות - שישימו את מנוע החיפוש של "GOOGLE" במוקד האתר. לא חבל על תשלום המשכורות? על הפנסיות המנופחות? איפה הם 40 מיליון השקלים המיועדים להסברה הישראלית בעולם?

פתולוגיה של בדידות

מאז ראשית ימיה של ישראל העצמאית, נדחק משרד החוץ ממסגרת מעגל מקבלי ההחלטות. שרי החוץ לדורותיהם אכן הביעו קולם בדיונים המדיניים, אך מי שהוביל את הטון הישראלי במגעים השונים היו באופן מסורתי ראש הממשלה, אנשי הביטחון ונציגי הצבא.

אולי בגלל זה השתכנעו עובדי משרד החוץ כי הם מיותרים; אולי בגלל זה הם הטמיעו את היותם "בלתי נחוצים", עד כדי אימוץ פרקטי של הטענה. אחרת, קשה להבין מדוע הם מובילים מדיניות של שתיקה והעתקת חומרים הסברתיים בלתי ערוכים.

הערה לסיום

הטון הזועם אינו אלא טון של כאב. כמי שמתעסק בהסברה ישראלית בתקשורת הזרה, אני נתקל מידי יום בתופעות דומות: קיים קושי-רב לאתר חומרים, קיים קושי לאתר נתונים, טבלאות, מידע; קושי לאתר תמונות, הודעות ותרגומים. משרד החוץ אמור לסייע לאלה שרוצים להוביל את המערכת ההסברתית של ישראל בתפוצות. מידי שבוע אנו מקבלים פניות מארגונים יהודיים המבקשים חומרים ומצגות עדכניות. והתשובה - תמיד אותה התשובה: "מצטער - אין. המתינו עד לגיבושם של חומרים אלטרנטיביים".

שרת החוץ, לתשומת ליבך.