מסתורין 

יום אחד, משהו כמו לפני שנה, אם אני זוכר היטב, נקראתי לפתע לדיון לא מתוכנן.
שיחת טלפון סתמית קבעה לי את הזמן והמקום, והדיבור הפסקני העיד על כך שלא נותרה בידי ברירה אלא להגיע.

עיינתי במפת המקום ותרתי באצבעותיי אחר הרחוב ומספר הבית כפי שנמסרו לי. מלכתחילה נראה המקום בקצה הרחוק של שכונה נידחת, מעין תערובת של אזור תעשייה ושכונת עוני. מיעוטם של הרחובות העיד על שממונה של הסביבה כולה.
פחד טמיר הציף אותי בעודי משוטט על פני המפה.
עדיין תהיתי לזהותו של המזמין האלמוני ולעילת בקשתו שאגיע אליו.
ככלל אינני להוט אחר פגישות מסתוריות כאלה, שאינן מבטיחות הרבה לבד מהפתעות דלוחות או מפחי נפש.

בזו הפעם נתפתיתי. איזה כוח קסום של מסתורין וסקרנות גבר על מידת הזהירות האופיינית לי ומשך אותי להגיע לפגישה.

סתיו מאוחר עמד באוויר. עלי שלכת צהובים נתערבלו במחול בנקודת הנשיקה של שפת המדרכה עם שולי הכביש. רחש מוזר ליווה את הריקוד הסחרחר של העלים במשחקם עם הרוח. הצללים נתארכו באורו הגווע של היום וחיש מהר כיסתה החשיכה על הכול.

פנסי המכונית חרצו שתי אלומות אור באפילה ומשכבו, הותירו מעין חריצים לבנים, עד שהסתגלה העין לשחור הקודר שמסביב.

שקט דרוך אפף אותי. הד פסיעותיי כאילו נשמע למרחוק והרעיד את דממת הסמטה. אימצתי את ראייתי ובקושי הבחנתי בתוואיו של הרחוב המתעקל, בואכה בית נמוך קומה שניצב בקצה האחר.

הדלקתי את הפנס ואלומת כסף בהירה ניצבה כעיגול על המפה. מבט חטוף שכנע אותי שאכן זהו המקום.
נדרכתי.
הבית נראה דומם ונטוש. תריסיו היו מוגפים ודלתו מוגפת.
פס צר ודלוח של שאריות אור חמק מבעד לחריץ שמתחת לדלת.
אכן מישהו כנראה ממתין לבואי.
באצבע מהססת הקשתי על דלת העץ, שמקרוב הבחנתי בסדקי הזמן שניבעו בה.
לרגע חשבתי שזו ההזדמנות האחרונה להסב את פני לאחור ולברוח...
מאוחר מדי.
הדלת נפתחה בפתאומיות ובחריקה צורמת של הצירים.
דמות לא ברורה עמדה בפתח ורק הלובן בעיניה בהק לקראתי.
נכנסתי.
מנורת שולחן מקושטת, מחופה באהיל ישן, הפיצה נגוהות קלושות של אור חסכני.
קווים של סקרנות וחשש נבעו במצחי. חשתי שהמתח עולה בי.
מהו המקום המוזר הזה ומדוע הביאוני לכאן?
פניתי אל הדמות המסתורית, שניצבה כפופה ליד המנורה:
"סליחה, מותר לי לדעת מדוע ביקשתם שאבוא אליכם ומה תכניתכם לגביי?"
"בהחלט" ענה הקול הנמוך לעומתי, "החלום שלך, תחליט..."
ניעורתי.