פרשת מקץ, יוסף שליט ואדם / מוטי לקסמן, תשע"א
יוסף יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו בלבוש בגדי שש.
טבעת פרעה על אצבעו ו"רבד הזהב על צוארו".
העבדים אינם מפסיקים מלהניע את המניפות הגדולות לפיזור החום, גם את הזבובים.
זו השנה השנייה בתוך "שבע שני רעב".
בכל המזרח מסתמן מחסור בתבואה.
יוסף מרוצה.
פתרון צמד חלומות השבע של פרעה, הפך את יוסף, שישב בכלא שנתיים ימים, למשנה לפרעה [1].
"צפנת פענח", הוא נקרא לאחר שפרעה טבע בו את השם.
כיאה למעמדו הוא נשא לאישה את בחירת הנשים, "אסנת בת פוטי פרע כהן אן".
שני בניו, מנשה ואפרים, גדלו והתפתחו כיאה לנסיכים נעלים.
יוסף לא הצטנע במעמדו הרם, להיפך: "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבר בכל ארץ מצרים".
אבל, הוא גם מילא את תפקידו בנאמנות רבה ביותר: "ויקבץ את כל אכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אכל בערים אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספר כי אין מספר" [2].
פרעה לא טעה כאשר הוא בחר בגבר בן השלשים שנה לתפקיד "השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" [3].
מצרים, בזכותו של יוסף, היא אסם תבואה של כל המזרח.
יוסף יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו וצופה ממרומים במשלחות הרבות המגיעות מהעמים במזרח.
אלה שנים שחונות ביותר, והשליטים במזרח משגרים משלחות קנייה רבות למצרים [4].
יוסף זכאי להיות מרוצה, והוא אכן מרוצה, מרוצה מאוד.
הוא כאילו לא היה במצב אחר, כך במשך שעות האור.
בלילה, ברדת החשיכה, בשינה מופיעים החלומות.
הוא רואה בהן בור אפל, הוא רואה קנאה, גם אהבת אב.
במשך היום הוא עסוק מידי כדי לשקוע בחלומות.
וכעת, הוא יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו.
לפתע כל גופו נדרך.
יוסף חש כחץ על מיתר מתוח מאוד של קשת ענקית.
שם למטה מתנהלת משלחת נוספת.
זו אינה משלחת קניה רגילה.
הוא מזהה אותם אחד-אחד: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבלון.
"כל בני יעקב. אבל", נחרד יוסף,"חסר מישהו, חסר אחי הצעיר ממני, בנימין".
יוסף משפשף את עיניו.
הוא בוחן היטב את השיירה העוברת ממש מתחת לגזוזטרת ארמונו.
אבל לא, בנימין אינו בין הנמצאים.
ליבו פועם בחזקה. הוא חש מוסר כליות: איך עד עתה לא ניסה ליצור קשר עם אביו???
הוא כמו צופה בחזיון נורא, הכל צף ועולה: הקנאה, הבור, הישמעאלים, רשרוש מטבעות עשרים הכסף, המסע אל הבלתי ידוע, השנתיים בכלא.
החזיון כהה, שחור.
רגשות עזים נאבקים בו, הם סותרים אלה את אלה.
נקמה? חמלה? ריחוק? להחזיר להם כגמולם? למחול?
בשלב זה הסער בליבו הגועש גובר.
יוסף יורד אט-אט, כיאה לאיש שלטון מכובד, אל המשלחות; עבדים סובבים אותו מכל עבר למלא כל בקשה שלו.
הוא מפסיק לחשוב, הוא פועל כקפיץ דרוך: "וירא יוסף את אחיו; ויכרם ויתנכר אליהם; וידבר אתם קשות" [5].
הזכרונות הקשים אינם מרפים ממנו ומניעים אותו לפעול: "ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם" [6].
האחים מנסים להכחיש, אבל זה לא עוזר.
הם אינם מבינים מה נפל עליהם.
יוסף, בסערת רגשות עזה, מנסה לצאת מהסבך: "בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה. שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם ואתם האסרו ויבחנו דבריכם האמת אתכם ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם. ויאסף אתם אל משמר שלשת ימים" [7].
שלושה ימים ושלושה לילות, כל האחים בבית הכלא.
יוסף אינו מוצא מנוחה, נפשו סוערת.
בכל-זאת, שיקול הדעת חוזר אל יוסף, הוא חושש שהוא מגזים.
יוסף חוזר בו: "אם כנים אתם אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם" [8].
האחים עדיין חרדים, אבל עוד יותר, הם מבולבלים. אולי כל זה הוא מבחן קשה שהם צריכים לעמוד בו: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" [9].
יוסף, כוחו לא עומד לו: "ויסב מעליהם ויבך" [10].
שמעון נשאר במאסר.
האחים, אם לא היו להם די סיבות לחרדה, מגלים בדרך לכנען מוקד נוסף: "ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו" [11].
ברור שאין זה מקרה, לא טעות גם לא יד הגורל העיוור.
יוסף מחפש דרכים ליצור קרבה מחודשת, לכן "ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לדרך ויעש להם כן" [12].
בכנען, יעקב מסרב, בתחילה, לאפשר לאחים לקחת איתם את בנימין למצרים, כדי להביא תבואה נוספת. הוא חרד מאוד [13].
אבל, דברי יהודה [14] מכריעים את יעקב והוא מוכן שגם בנימין ינוע למצרים. הוא מציע שיקחו איתם שי מפרי הארץ [15].
האחים יורדים שוב למצרים, והם מבקשים פגישה עם השליט, עם יוסף.
הם אינם מבינים, הם מתקבלים מיד אצל יוסף ואף זוכים לסעודה מפוארת, בה כל אחד מקבל תשורה אישית [16].
יוסף אמנם מתרכך מאוד כאשר הוא רואה את אחיו הצעיר את בנימין: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה" [17].
אבל, כוחו עדיין לא עומד לו כדי להציג את עצמו בפני האחים.
במוחו הקודח עולה רעיון להציק להם עוד. הוא מצווה להחזיר להם את כספם, ולהטמין את גביעו האישי באמתחתו של אחיו הצעיר את בנימין [18].
יוסף אינו מרפה. הוא מערער את שיווי המשקל הנפשי של האחים ומגביר מאוד את חרדתם, הוא ממש מטיח בהם: "למה שלמתם רעה תחת טובה. הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם" [19].
האחים חשים כאבני משחק, מישהו משחק בהם.
הבלבול והחרדה ממלאים אותם: "למה ידבר אדני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב. אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים" [20].
הם מיהרו מידי להתחייב.
הגביע אכן נמצא באמתחתו של האח בנימין.
יוסף עדיין לא מגלה.
הוא מגביר את חרדתם ומבוכתם עד קצה הגבול: "ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" [21].
המתח בשיאו!!!
הבהרות ומראה מקום
[1] "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. [...] נתתי אתך על כל ארץ מצרים. וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים [...] אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (בראשית מא, מ?מד)
[2] בראשית מא, מח?מט.
[3] בראשית מב, ו.
[4] "והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבר למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ" (בראשית מא, נו?נז).
[5] בראשית מב, ז.
[6] שם, ט.
[7] שם, טו?יז.
[8] שם, יט.
[9] שם, כא?כב.
[10] שם, כד.
[11] שם, כח.
[12] שם, כה.
[13] "ויאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם, לח).
[14] בראשית מג, ח?י.
[15] מעניין, הפעם המקרא מכנהו בשם ישראל : "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (שם, יא).
[16] "וישא משאת מאת פניו אלהם ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות וישתו וישכרו עמו" (בראשית מג, לד).
[17] שם, ל.
[18] "ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחת האנשים אכל כאשר יוכלון שאת ושים כסף איש בפי אמתחתו. ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו ויעש כדבר יוסף אשר דבר" (בראשית מד, א?ב).
[19] שם, ד?ה.
[20] שם, ז?ט.
[21] שם, יז.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
