אנחנו חברה מציצנית. אך בכך אין אנו שונים מבני אדם בעולם הגדול. היא תמיד הייתה תכונה אנושית אך העולם הנוצרי ובעקבותיו הדתות היהודית והמוסלמית, אילצו אותה להסתיר זאת מתחת לתחתוניות כפולות ומכופלות, חגורות צניעות, פאות נוכריות שמלות עד לקרסוליים, או בורקה. מאז זאת פרצה ,וכמו במקרים אחרים , היא פרצה גם גבולות. במקרה שלנו היא פרצה גם את גבול התבונה.
סקס, כזה או אחר ,הוא מטבע הבריאה והבריות. הוא חלק בלתי נפרד מן הפריה ורבייה של העולם והטבע שמנהל אותו. הוא מודגש ומובלט גם במקרות השונים, בתנ"ך, בקמה סוטרה, בפלייבוי ,שהוא כבר קלאסיקה, ובכול האתרים המקוונים והמכוונים לעורר את הגבר להזדווג עם האישה. הפיתוי, כנראה ככה רצה הטבע, הוא הפונקציה של האישה. היא המפתה, היא המייפה את עצמה למשוך את הגבר, היא המדליקה והיא המגרה. הוא המחזר, המאהב, הנענה לאתגר. אלא שאצלנו המציצנות כמו כול "גילוי" אחר לובשת צורה היסטרית בסיוע פעיל של התקשורת.ואז מתעלמים לחלוטין מן הפן האחר של הגילוי- התבונה.
בשעתו הקדשתי פוסט לנשא הארוטיקה, שהיא עתיקת יומין ויש בה יופי אם היא לא חוצה את גבול הוולגריות, וכתבתי כי אצלנו הורגים את הארוטיקה ועוד מעט אם גבר יקרוץ בעינו לאישה , היא עלולה לתבוע אותו למשפט ע"פ חוק. לי אין כול היסוס לומר לאישה שהיא יפה, או שיש לה עניים יפות,שפתיים יפות. היא לרגע עשויה לפעור עיניים אך כאשר תיווכח שאחרי מחמאה זאת אני לא נע אלא נח, היא תחייך ותקבל זאת כמחמאה,ואף בתודה. ואם לחי תגיש אדביק נשיקה בלחי, אם שפתיים-שפתיים יישק. כול היתר כתוב ב"שיר השירים" וב"קהלת".
אני רוצה להוסיף היבט נוסף לארוטיקה. היא הסוד והקסם בתהליך הקשר הפיסי בין גבר לאישה .סקס אינסטנט הוא סקס אצל חיות ובהמות, ולצערנו גם אצל אחרים בימינו. החיזור ,אם הוא קיים הוא מהיר מאוד. כמו מקלדת של מחשב דופק מספרים. זה סקס אבל הוא חסר המשחק, ה- drive, התשוקה,שהם התבלין והטעם הנכון שלו. זאת עושה הארוטיקה.
בתי הצעירה, שהיא פסיכולוגית משפחתית, אף ראתה לנכון להעיר לי אישית על הפוסט, בשעתו, וגם להגיב על כך בשולי המאמר. דעתה לא הייתה נוחה. אבל לזמן יש נתיבים משלו בעשיית "צדק פואטי". לפני כמה ימים הופיע פוסט של בתי הבכורה באתר שלה תחת הכותרת " מציצנות וגבולות- או מה זה מתכת בפננג שואי". ואני מביא רק את קיצורו של הסיפור ומפנה את הקוראים, בסופו לאתר שממנו הועתק.:
סיפור החשפנית.
עברנו לפני שנתיים וחצי לגור בעיר התפוז. (זאת תל אביב שלי, המקבילה הרוחנית לניו יורק התפוחית). בירושלים גרנו בשכונת בקעה, שהיא אכן בקעה, נמוכה יחסית מבחינה טופוגרפית. גרנו בבית בן קומה אחת על הקרקע ומסביבנו גינתנו ותו לא. כאן בחרנו לשנות באופן קיצוני את סגנון החיים שלנו. שכרנו דירה בלב הצפוף של העיר בקומה חמישית ומשלושת הצדדים של הבניין, כרגיל ברוב העיר, יש שלושה בניינים, כרגיל גם די קרובים
רוב הבתים בתל אביב לבנים. או נאמר די לבנים, כי הלכלוך הופכם לאפורים.לבן (וגם אפור) בפנג שואי הוא צבע שמשויך לאנרגיה של מתכת. המתכת מסמלת גבולות וכן הגנה.חוקים סייגים וגדרות הם חלק מאנרגית המתכת.בייעוץ פנג שואי אני שמה לב אילו צבעים שולטים בעיצוב הבית וכשאני רואה הרבה לבן אפור או צבעי מתכת אני מזהה את האנרגיה הזו המתכנסת, קצת מנוכרת, קצת אנונימית. האווירה לעיתים קשוחה של אנשים שדורשים מעצמם להיות מושלמים..........
הצד האחורי של הבניין שלנו פונה לצידו האחורי של בניין בצבע בז’ מהרחוב המקביל. מפלס דירות הבניין נמוך משלנו בחצי קומה.כך נוצר מצב שבו אנו משקיפים בנוחיות מעוררת אי נוחות לתוך הדירה הנגדית מחלון המטבח שלנו. בדירה זו גרה בחורה יפיפייה וחתיכה. פעם היינו אומרים פצצה, היום אומרים “כוסית”. והאמת שניהם נכונים לגבי "דפנה". דפנה זה שם בדוי. לא משום שאנו לא רוצים שתדעו על מי מדובר אלא משום שבאמת אין לנו מושג מה שמה ומתישהו המצאנו לה את השם.
לדירה שבה היא גרה יש שני חלקים. חלק אחד גלוי לחלוטין- כל הקיר שלו חלון זכוכית ענק. החלק השני היה מוגף בתריסים אפורים מהסוג המצוי שמעולם לא נפתחו .דפנה אהבה מאוד בגדים. ראינו אותה בתצוגות אופנה שנמשכו כשעה כל אחת. חצאיות מיני, גרביונים סקסיים, נעלי עקב, מכנסונים, גופיות, שמלות, תיקים, צעיפים. כול אלה באו והלכו מתוך החדר הנסתר לחדר המגורים שם ניצבה המראה........
דפנה נראתה במלוא הדרה ללא בגד אחד לגופה למעט מגבת כרוכה על שערה כשגם היא משתתפת בחינגת ההערצה לגופה היפה, מסתובבת סביב עצמה מול המראה. יכולתי, כמו תום סוייר, למכור כרטיסים לשטיפת כלים או למשימות בישול לו רציתי.........
לאחר שנה וחצי של חגיגות ......... זוג עגלגל נכנס לגור בדירה. החלון נפתח ותוך כמה שעות הרימה הבחורה את עיניה ופגשה את עיני.חייכנו בביישנות זו לזו.למחרת הגיעה אנרגית המתכת, ההפרדה וההסתגרות- סדין עם פינות גומי לבן וגדול נתלה ברשלנות בין קצוות החלון השקוף. התריסים בחלק השני נסגרו במהודק.לאחר כמה חדשים הסדין הוחלף בווילון כבד אדום. הוא מוסט יום, יום למספר רגעים כאשר הכביסה, הממוינת בקפידה לפי צבעים, נתלית ומוגף מיד בחזרה.
משום כך אני יודעת מה לובשת הדיירת החדשה. הסיפור במלואו- www.natifengshui.co.il
רק להציץ ולא יותר.
כדרכי ,אם אני נזכר באיזו ליריקה שנוגעת לנושא אני משחיל אותה בפוסט שלי. הפעם שני בתים מתוך שיר בתוכנית מס' 4 של תיאטרון "לי לה לו" (בכורה: 9.9.1945).מילים נתן אלטרמן. לחן :משה וילנסקי.
אני רוצה רק להציץ, רק להציץ ולא יותר,
אני אינני מתערב, אני לא רב ולא שוטר,
זה מעניין אותי באופן תיאורטי
שאדוני הוא, כנראה, עסקן לא פתי.
זה מעניין אותי באופן פרינציפיוני,
באיזה חן כבודו לוקח את המוני.
אני רוצה רק להציץ, רק להציץ ולא יותר.
אני מרגיש, אם כך או כך -
כי להציץ אני מוכרח.
מבחורה נאה אני נמס כדונג
אך מחופות אני ירא כממפציץ
אני יודע שהנשואים הם עונג
אוי וי, מפני שכבר הספקתי להציץ
לעניינינו , דפנה לא שייכת לפנג שואי, ולא לקיבוץ באצבע הגליל. אם כבר, השם שייך הרבה יותר לנימפה במיתולוגיה היוונית. והיא ללא ספק אישה חריגה בעלת דחפים ארוטיים חזקים ואולי גם סקסיים, מדחף של גירויים במודע ולא בתת מודע. זאת היא, וזאת זכותה ואי אפשר לקחת זאת ממנה.ואין לי שום כוונה, וזה לא יהיה נכון , להקיש בינה לבין תכונה כלל נשית. אבל אין זה מקרה שבכול אותם סרטים שבהם קיימת מציצנות, סרטי מתח, אהבה, עלילות שונות, לרוב הגבר הוא המציצן לעתים קרובות עם מצלמה. מעין פורנו פרטי. האישה היא האובייקט המיני.מה שהטבע בורא קשה לשנות. ככה נוצרנו. האישה היא המטרה, הגבר כובש. יש להיפך, אך זה חריג. או אולי בלשון המשל: הגורם המדרבן- האמצעי הוא הטריגר( ההדק).אבל גם במערכת המשפט מי שיורה הוא האשם ולא מי שמסית. כלומר גם אם האישה עשתה את הפרובוקציה, הגבר ביצע את הזממה,או את הזימה.
אולם אילו בין המציצים שענת גיל- פוגל מביאה בסיפור שלה היו במקרה איזה קצין בכיר בצה"ל או במשטרה, ומסיק את המסקנה כי ההצגה הייתה מיועדת לו ורק לו ,ולכן הוא ברצון נלכד בפיתוי ורץ לא לספר לחברה אלא לדפנה ועושה בה מין בכוח- זה אונס .ואם ישנה עוד אישה באותו בית ,חברתה של דפנה, וגם אותה הוא משכיב- זה אונס כפול. גם אם היא מסוממת זה אונס. את העונש על אונס קובע החוק הפלילי.
כול זאת שמענו,ראינו, קראנו בימים האחרונים. אבל יש כאן עוד זווית ראייה, שלא נוגעת להצצה לדירה של "דפנה" אלא להצצה לחדרי תבונתו של אותו קצין. אני משוכנע שהאיש הזה הוא גברא רבא וורילי מאוד בזכרו. אבל אינני בטוח מה מידת התבונה בראשו. אדם שעומד בפני קריירה צריך להיזהר זהירות מופלגת ממצבים שיכולים להפליל אותו ולהפיל אותו בצורה שממנה לא יתאושש לעולם, או לזמן ארוך.
זה קורה לא רק לאנשי ביטחון .זה קורה גם לאישי מדינה,לאישי משק, שיש להם הכול ,אבל מעבר לזה הם חולים בחמדנות יתר. לאו דווקא בנושא מין. גם לכסף יש משיכה. מה יכול היה מיידוף לעשות עם מאה מיליארד הדולר שהוא גנב, שהוא לא יכול היה לעשות עם מאות המיליונים שהוא הרוויח כדין. מה יכול היה אותו מדינאי שלנו ושל אחרים לעשות עם כול הכבוד והיקר, והשררה, והכסף שהיו להם, גם בלי לחמוד יותר מדי. אצל האמריקנים אתה יכול לעשות כמעט הכול, עד שאתה נחשף ואז ללא רחמים הג'ילוטינה יורדת עליך, וכגודל הבצע גודל העונש. 140 שנה יישב אדון מיידוף בכלא. לעומת זאת אלה שנהנו בתום מן הנדבנות שלו, רבים וטובים,יחידים ומוסדות לא ייענשו. ככה קובע החוק, אלא אם היית שותף לדבר העבירה.
חסד עשתה עימנו ד"ר אינס שעוררה את הפרשה. בעקיפין היא חשפה גם צד אחר- צד התבונה.,נכון יותר -העדרה.ואגב, גם וויקיליקס עשה דבר טוב. הוא "גילה את אמריקה". הוא גילה שדיפלומטים ומדינאים הם לא יצורי-על אלא בני אדם כמונו, וזה חשוב מאוד בכלל ובמשטר דמוקרטי בפרט.
לסיכום. בסקס כמו בכול דבר אחר לא צריך להגיע לקיצוניות כדי ליהנות ממנו, ולא צריך להעניש אנשים בשל רמזים ארוטיים שהם טבעיים ובריאים. הדיברה: לא תחמוד אשת רעך, אולי לא רלוונטית במקרים רבים. מה שכן צריך לזכור אלה האמירות של חכמינו הגדולים:
איזה הוא חכם- הרואה את הנולד. איזה הוא גיבור – הכובש את יצרו. ואידך זיל וגמור.אנשים שהשכל בורח מהם כשהם רודפים אחרי אישה, עלול לברוח אצלם גם כאשר עליהם יהיה להחליט על דברים רבים וחשובים שנוגעים לכולנו. לא רק ל-מ' או ל-א'.
.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
