יש אתר כזה שנקרא " 6 מילים" ובו אנשים מתבקשים לתאר את סיפור חייהם ב, אתם יכולים לנחש מן הסתם, 6 מילים.
מאוד מצא חן בעיני התמצות הזה ומה שמופיע בכותרת, זה מה שכתבתי כסיפור חיי לפני שלוש שנים אולי ושלחתי אליהם. אבל אז הסרתי את זה מהאתר שלהם, כי הם היו מוכנים לפרסם אמירות רק בשם מלא ואני התביישתי שמישהו שמחפש אותי בגוגל, יקרא משהו כ"כ חושפני. אבל הנה, נמצאה הפלטפורמה :-)
נזכרתי בסיפור הזה, אחרי שקראתי את הטור של יונתן יבין - הרב הראשי ונזכרתי פתאום, כאילו זה היה אתמול, בחנוכה שלפני, יאללה - שבע שנים כבר.
זה היה החנוכה הראשון, אחרי שהתחתנתי וגיליתי להפתעתי, שלהיות נשואים, זה לא כמו לגור יחד ושהמריבות מקבלות זווית הרבה יותר קיצונית, אחרי שהתחייבנו לפני הקהילה שלנו שאנחנו מתכוונים לבלות כל החיים ביחד.
זה לא שקונספט הריב היה זר לי, להיפך. זו היתה ההוויה שגדלתי בה וזו היתה דרך החיים שהאמנתי שהיא נורמלית - מתרגזים (או מוצאים סיבה להתרגז) ומיד מוציאים את כל התותחים, עולים על המדרון החלקלק והופלה למטה, כל הדרך, לא נעצור עד שנתרסק על התחתית, נצרח את הדברים הכי מכוערים שאפשר זה לזה, מתוך אמונה מלאה בצדקת דרכנו. אח"כ כמובן נתחרט מרה ונתחיל לזחול בחזרה למעלה וחוזר חלילה. הייתי קוראת לזה מעגל קסם, אבל זה מקסימום היה מעגל מגיה שחורה.
באותו חנוכה, הגענו לתהומות שאליהם עדין לא הגענו - כולל רהיטים הפוכים, דחיפות, קללות ובקיצור - חשיכה גדולה. כשחזרנו לשפיות מינימלית, מיהרנו לקבוע תור עם צדיקה גדולה, שהיתה המטפלת שלנו אז.
נאמרו מילים רבות, אבל אני זוכרת רק את מבט הדאגה בעיניה והאמירה "אני דואגת לכם מאוד מאוד, אתם בדרך לשבור את כל מה שבניתם". ישבנו אצלה שעתיים, הצלחנו לטפס מהתהום של הכעס ולהיזכר שאנחנו אוהבים אחד את השני ובסוף היא אמרה לנו "אני לא מחייבת אתכם על הפגישה הזו - דמי חנוכה!"
מאז ועד היום לא חזרנו לתהומות המריבה האלה, לא שלא רבנו יותר בכלל, אבל לא כך והיום, הכעס הוא אומנם אורח מזדמן, לא רצוי - אבל כבר לא דייר קבוע בחיינו, שזה אור גדול. אנחנו כבר הורים לשניים ומגדלים אותם בהוויה אחרת לגמרי מזו שהכרנו ובה חיינו, שזה כמובן נס חנוכה.
ולסיום, אני רוצה לבקש, מכל מי שקורא את הפוסט הזה שיצטרף, לפי אמונתו ודרכו, לתפילה שאותה צדיקה, שריפאה הרבה לבבות ובתים והיום היא חולה במחלה קשה - תחלים.
חג אורים שמח!
