מאת: אברהם פכטר - עו"ד
יש להודות בגילוי לב שבנימין נתניהו היה המנהיג שניבא כמעט במלואו את שלבי ההשתלטות של חמאס בגיבוי איראן על רצועת עזה. יש לתת קרדיט לליכוד ולימין על נבואת החמאס שמתגשמת לנגד עינינו.
אבל יחד עם זאת - גם נבואה שמתגשמת אינה בהכרח מסקנה מתבקשת ונכונה - לגבי מהלכים ביטחוניים ומדיניים.
ההתפתחות של החמאס לא היתה נבלמת גם אם ישראל היתה נשארת בעזה ולא מתנתקת חד צדדית. היה מדובר במהלך חברתי אידיאולוגי שלא ניתן היה לעצור אותו. לא נסיגת צה"ל מעזה והורדת הישובים בגוף קטיף, הולידו או חזקו את החמאס, אלא יתכן וההיפך הוא הנכון. החזקת הישובים ונוכחות צה"ל ברצועה הולידו והגבירו את ההתנגדות של הפלסטינים נגד הכיבוש ושליטת צה"ל.
לאור מצב חברתי וצבאי זה היה לפת"ח ומנהיגיו תפקיד חשוב בקריסת המנהיגות של הרשות הפלסטינית. חמאס - שכוחו בא מלמטה, מהרחוב מההמונים הפשוטים, הרעבים המובטלים, ראה במנהיגות פת"ח - מושחתים, נהנתנים שעושים מיליונים על גבם ועל חשבונם. הכספים הרבים שזרמו לרשות הפלסטינית ממקורות שונים, לא הגיעו כמצופה להמונים פרט לפירורים והרוב נעלם בדרך והלך לכיסם וכרסם של המנהיגים המושחתים.
לאמור: החמאס הלך גדל והתחזק בלי קשר לנוכחות צה"ל ושליטתו בציר "פילדלפי" - והיה מגיע למצבו כמו היום, אבל בהילוך איטי יותר.
נכון, ששליטת צה"ל בציר "פילדלפי" ובנוכחותו ברצועה, מנע זליגת אמצעי לחימה בצורה מסודרת ובכמויות מבצעיות, אבל הזליגה היתה בפועל, הנשק זרם, אמצעי חבלה פעלו ומספר הפיגועים והירי על הישובים ועל צה"ל לא פסק.
אסור לשכוח שהישוב היהודי על 5000-7000 תושביו הכריח את צה"ל להחזיק באזור כוחות מבצעים מאסיביים בסדר גודל של עד 20000 חיילים, בסבבים שונים של סדיר ומילואים, ואף פי כן, הפיגועים בישובים היהודיים, הירי על אוטובוסים ומארבים לחיילים לא פסקו וגבו הרוגים ופצועים כולל מתיישבים וילדים.
אז נכון, שהמתיישבים, גילו אומץ לב, עקשנות ודבקות במקום, הראויים לדיון ולהערכה מיוחדת, בהתחשב בעובדה שהם נשלחו ובאו לגוש קטיף באישור ובעידוד ממשלות ישראל.
אבל כבר כתבתי על כך בעבר, אם כל הכאב, הישובים בגוש היו בבחינת ישובי ספר, או מוצבים קדמיים של המדינה וצה"ל, ועל פי פקודה חוקית הם התיישבו שם ועל פי פקודות חוקיות נאלצו להתפנות.
מבחינה היסטורית ניתן לומר, שההתדרדרות במצב בעזה וביו"ש החלה כאשר הוחלט בעידוד ישראל וארה"ב על בחירות כלליות דמוקרטיות ברשות. חמאס ששלט ברחוב החל לצבור כוח פוליטי ותירגם זאת גם לכוח פוליטי ציבורי בעזרת הבחירות.
אותו תהליך היה גם בצפון / בדרום לבנון, והנסיגה של צה"ל, ללא הסכם ובצורה חד צדדית גרמה לחיזוק החיזבאללה על אותו עקרון ופלטפורמה חברתית אידיאולוגית עליה צמח החמאס. כמובן שהחמאס בעזה למד לקחים מהתנהלות החיזבאללה ולחימתו בצה"ל ויישם זאת גם ברצועה.
המצב כיום שנוצר, שיש לנו אויב מצפון ומדרום, בגיבוי איראן עם מטרה משותפת מחיקת ישראל ממפת האיזור.
על רקע זה ניתן להוציא מסקנה הגיונית למדי, כי מצבנו בכי רע ויהיה עוד יותר גרוע.
מצד שני - אפשר לראות במצב הנוכחי גם פן אחר והוא החיוב שברוע".
כלומר: מצבה של ישראל למרבה האירוניה, מבחינה ביטחונית ומדינית טוב יותר מבעבר. וכל זאת על שום מה? על כך, שכיום להבדיל מהעבר, יש לנו בעזה "אוייב מוגדר", ברור, אכזרי עם אידיאולוגיה אנטי ציונית יהודית, נתמכת ע"י איראן ומדיניותה.
מכאן שישראל כיום חופשית יותר מבחינה צבאית, פוליטית בינלאומית, לנקוט באמצעי הגנה, תקיפה במקרה של שינוי באזור או תחילת פיגועים או קסאמים מצד חמאס על ישובי עוטף עזה.
להזכיר, כאשר החיזבאללה תקף את ישראל וממשלת אולמרט החליטה להשיב מלחמה, הקהילייה הבינלאומית לרבות מועצת הביטחון, תמכו בצורה מאסיבית בישראל ובזכותה להתגונן.
המצב כיום, נותן לישראל יתרונות ואפשרויות נרחבות יותר כמקודם. שהרי כל זמן שבעזה היתה נציגות לאבו-מאזן, היו שטענו שעדיין יש עם מי לדבר, יש לחזק את המתונים וכו', על כל הקלישאות הנלוות. כיום המצב ברור וחד - אין פרטנר ואין עם מי לנהל דו שיח או מו"מ מדיני. העולם מבין זאת, הציבור בישראל מבין זאת וממשלת ישראל יכולה לפעול בעזה במידת הצורך בידיים חופשיות, כמובן בשכל, בשליטה ובלי הגזמה.
בנתונים אלה הצטרפותו של אהוד ברק כשר ביטחון לממשלה הוא מהלך במקומו ובזמן הנכון ונקווה שיפעל בחוכמה ובנחישות.
ברור שהמצב שנוצר משליך אוטומטית על הנעשה ביו"ש, שם המצב שונה, הנתונים שונים. הישוב היהודי גדול יותר חזק יותר, צה"ל שולט במצב ונראה שהתנתקות חד צדדית לא נראית באופק.
ביו"ש נוצרה יש מאין - מדינה פלסטינית בראשות אבו מאזן הנתמך ע"י הפת"ח. ממשלה שמקבלת תמיכה, בשלב זה, גם מארה"ב ומהקהילייה האירופית ואם לא ילמדו לקח מעזה, הם יאבדו גם את יו"ש, דבר שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
העולם היום, פחות נאיבי וסובלני, לאור התחזקות הטרור העולמי הגלובלי, האיומים של אל-קאידה, אחמנידג'ר עולים לכולם על "העצבים" והפחד ממהפכה האסלאמית העולמית לא מוסיף שקט ושלווה לאומות המערביות.
הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו נשיא צרפת היוצא ז'ק שיראק (שלא הצטיין באהבתו לישראל), הגיב על איומי אל-קאידה ואיראן בהצהרה כי צרפת תגיב על פיגועים בתחומה גם בנשק לא קונבנציונאלי, הצהרה שכדאי ללמוד ממנה על תחושתה של אירופה.
כלומר: ניתן לסכם ככל שהמצב נראה לכאורה על פניו רע, ורע יותר, להערכתי לישראל המצב טוב יותר. יש אויב ברור, יש כתובת על הקיר, יש אזור, יש שטח ואם צריך להיכנס לעזה, לשלוט בציר פילדלפי, לבצע סדר חדש - כך יעשה.
וכפי שאמרתי לעיל "החיוב שברוע" - יש לו אלמנטים חיוביים.
והערות לסיום:
1. הפליטים שבורחים למחסום ארז מפחד חמאס - דומים לפליטי צד"ל - צריך לאפשר להם להגיע ליו"ש.
2. אסור שנגיע למצב של "סברה ושתילה" - שמא יגידו ישראל עמדה בצד ולא מנעה טבח.
3. לא כל מה שנראה גרוע ומייאש - הוא אכן כזה.
4. לגבי אפשרויות פעולה בעזה במקרה של קסאמים או פיגועים, ראה מאמרי: "קסאמים על שדרות - יש פתרונות".
5. לגבי שיח עם חמאס - הדבר לא נראה לי הגיוני, אבל בנושאים הומניטריים צריך להיות גמישים וחכמים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
