מעמדם של הורי הורים ביחס לנכדיהם *
שאלת מעמדם של סבים וסבות בכל הקשור לנכדיהם מעלה מספר שאלות מעניינות: האם יש לסבים זכות להיפגש עם נכדיהם באופן סדיר? האם יש להם זכות להיות מעורבים בגידולם? והאם במקרה המתאים יש להם אף את האפשרות לקבלם למשמורתם -
השאלות עולות בהקשרים מגוונים. לרוב צפות שאלות אלה בסיטואציות של גירושין, או במקרה של מות ההורה-המקשר, אולם לעתים עולה השאלת הזכות לקשר גם כאשר ההורים אינם גרושים או פרודים. ככלל מדובר בהתנגשות אפשרית בין שלושה אינטרסים: אינטרס הסבים, אינטרס ההורים, וטובת הילד הסוגיות הנדונות נוגעות לחייהם האינטימיים של בני משפחה.
- האם יש לילד זכות משפטית להיות בקשר עם סבו וסבתו?
אין מחלוקת בכך שכאשר אחד מההורים הלך לעולמו זכאים הסב והסבה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ולבקש הסדרי ראייה סבירים עם הילד.
המחוקק קבע בשנת 1976, בעקבות תופעות קשות שארעו לאחר מותם של אבות רבים במלחמת יום הכיפורים, כי סב וסבה שכולים זכאים לתבוע הסדרי ראייה כלשהם, לפי שקול דעת בית המשפט בכפוף לטובת הילד.
28. מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני; ואולם רשאי בית המשפט, בנוסף על אותו הורה, למנות לקטין אפוטרופוס באופן כללי או לענינים שיקבע בית המשפט; והוא הדין אם אחד ההורים הוכרז פסול-דין, או שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה, או שבית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, כי ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיו האמורות, כולן או מקצתן או שהאפוטרופסות לקטין נשללה על ידי בית המשפט, וכן אם אחד ההורים אינו ידוע, או שלא היה נשוי להורה השני ולא הכיר בקטין כבילדו.
28א. מת אחד ההורים של קטין, רשאי בית המשפט לתת הוראות בענין המגע בין הורי המת לבין הקטין.
החוק כאמור אינו נותן תשובה מלאה לזכותם של ילדים להיות בקשר עם סבם וסבתם השכולים. כך למשל, החוק אינו קובע דבר באשר לתדירותם ומשכם של המפגשים, ומותיר את העניין לשקול דעתו הבלעדי של בית המשפט. יתר על כן: החוק מתייחס להסדרי ראייה בלבד, ואין בו כל נגיעה לעניין מעמדם האפוטרופסי של הסב והסבה.
- האם יש לילד זכות הלכתית להיות בקשר עם סבו וסבתו? [1]
בפסק דין של כב' השופט משה דרורי (ע"מ 464/03 ) דן בית המשפט במקרה של שני ילדים קטינים שהתייתמו, כי אביהם רצח את אימם. אביהם - בבית הסוהר במסגרת עונש של מאסר עולם; אימם - בעולם האמת. היכן יגורו הילדים? האם אצל הורי אביהם, שם גרו בתקופת מעצרו של האב או אצל הורי אימם המנוחה במקרה זה, השיקול היחיד הוא "טובת הילד", כאשר לא ניצבת מולה כל זכות משפטית של הורה כנגד מי שאינו הורה.
והנה התעוררה בפני הגאונים שאלה דומה. קטן נותר ללא הורים: אימו נפטרה, ואביו הלך למדינת הים (בתקופה ההיא, לא היה ידוע כלל מתי הנוסע למדינת הים חוזר, והוא נחשב, לעניינים רבים, כמי ש"נעדר", ואף נקבעו כללים המאפשרים למנות אפוטרופוס על נכסיו).
בנסיבות אלה, ביקשו הורי האם שנפטרה לגדל את הילד אצלם; כנגדם, טענו הורי האב כי עדיף שהילד יגדל אצלם. וכך פסקו הגאונים (אוצר הגאונים, כתובות, חלק התשובות, סימן תלד):
"הכין חזי למיתבע בטיבותה דתינוק גופיה, אם כך הוא רגיל באינש מינהון ומכיר אותו ושמח בו, הוא חזי למשקליה, דביה טפי מיתבא דעתיה".
וכך תרגם את הדברים פרופ' אליאב שוחטמן, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת הילדים", שנתון המשפט העברי, כרך ה (תשל"ח), עמ' 285, בעמ' 292, הערה 30:
"כך נראה, שיש לדרוש בטובתו של התינוק עצמו, אם הוא רגיל אצל אחד מהם ומכיר אותו ושמח בו, הוא ראוי לקחתו, כיוון שאצלו תהא דעתו מיושבת ביותר".
מבלי להרחיב יתר על המידה, ניתן לומר, כי שורשם של אותם כללי ההלכה, לפיהם בן אצל אביו ובת אצל אימה, מבוססים על אותם נימוקים רגשיים, חינוכיים ונפשיים, המעצבים את טובת הילד. בת אצל אימה לעולם, כדי שתלמד ממנה צניעות ודרכי נשים, ואילו הבן, מעל גיל 6, אצל אביו, כדי שילמד ממנו תורה, מקצוע ויתר הנושאים שאב מלמד את בנו (ראה את המקורות הרבים המובאים במאמרו של שוחטמן, שם, בעמ'311-297).
בכל מקרה, נקודת המוצא לסוגיית טובת הילד, היא הילד. אין אנו מתבוננים בזכויות ההורה או האדם האחר המחזיק בילד, אלא מצווים אנו לראות את הנושא מהילד והחוצה. בעניין זה מצוטטים פעמים רבות דבריו המפורסמים של המהרשד"ם, (אבן העזר סימן קכג): "שחכמים דיברו בתקנת הבת על הסתם. אמנם אם יראה בעניין שתקנת הבת אינה להניחה אצלי אימה, ודאי ואין ספק בו שיש כוח לבית דין לראות את תקנתה... המעמיק בדברים, ויקח אותם בשורשם מן הגמרא והפוסקים, ולא יטעהו ההרגל והניצוח, יכיר את האמת. וכללא דמילתא, כי כל 'זכות' שאמרו חז"ל בדיבורם: הבת אצל האם לעולם... בזכותה (=של הבת) דיברו, ולא בזכות האם... וכן בבן - בזכות הבן דיברו".
מצאנו את אותו עקרון, בלשון אחרת, בדבריו של הרדב"ז "כללא דמילתא, הכל תלוי בראות בית דין, באיזה מקום יש תקנה לולד יותר" (שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן קכג),
ומסיים שם כב' השופט דרורי אחת הדרכים החשובות לקביעת טובת הילד, היא קבלת מידע מידי מומחים, בלתי תלויים. ראש וראשון להם הוא פקיד הסעד, אשר זו מלאכת יומו, ובדרך שיגרה מתמנה הוא על ידי בית המשפט ותסקירו משמש, בדרך כלל, בסיס להחלטות שיפוטיות בדבר החזקת הילדים.
- כששני ההורים מתנגדים נחרצות.
בתי המשפט עד היום סרבו להכיר בזכות הילד לקשר עם סבו וסבתו כאשר שני ההורים נוכחים ומתנגדים. תביעות שהוגשו במצבים כאלה נדחו על הסף. בתיק שנדון בפני כב' השופט אלבז מבהיהמ"ש לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 7490/02) קבע כי אין זכות עמידה לסבים – כאשר ההורים עושים יד אחת נגדם. אין צורך לבחון המקרה לגופו ואין צורך לבחון טובת הילדים. התביעה נדחתה על הסף .
לדעתנו בהורות שווה, אין ההורים רשאים לשלול מילדיהם באופן שרירותי את הזכות להנות מקרבתם ואהבתם של סבים וסבות. אנו מציעים להכיר עקרונית בזכות הילד לקשר סביר אפילו במקרה שבו שני ההורים מתנגדים לכך. אין כל סיבה שלא להעניק לילדים זכות לקשר עם סביהם רק משום ששני הוריהם חיים בריאים ומתפקדים.
- כאשר נוצר ניתוק קשר מאחד ההורים בשל טענת מסוכנות (אמיתית או כוזבת)
בגירושין קיימת בעיה כאובה של ניתוק מלא או חלקי של ילדים מאבותיהם בתואנות שעשויות להתברר בחלוף הזמן כתואנות שווא, או כתואנות מופרזות, כגון טענת מסוכנות וחציית גבולות. ישנם גם מקרים רבים בהם מוגבל הקשר של אחד ההורים עם הילדים בשל בעיית מסוכנות אמיתית, בין אם מסוכנות פיזית ובין אם מסוכנות רוחנית. במצב זה עולה האפשרות להעניק לסב ולסבה מהצד המנותק הסדרי ראייה עצמאיים בינם לנכדיהם.
במקרה שנדון בפני ביהמ"ש לענייני משפחה בירושליים (כבוד השופט פ. מרכוס, בש"א 51429/01 ב-תמ"ש 14051/00) נדחתה בקשת סבים להסדרי ראייה עצמאיים, כאשר האב עצמו נפגש עם הילדים במרכז קשר בלבד ואף חדל לחלוטין מלראותם משלב מסוים ואילך. בפסק הדין חרג ביהמ"ש מפסיקות תקדימיות וקבע כי סעיף 68 (א) לחוק כשלעצמו אינו נותן לסבים זכויות שאין להם על פי החוק הכללי, ומכיוון שסעיף 28א לא חל על סבים שאינם שכולים, אין לסבים מקור חוקי המעניק להם זכות לראיית הילדים. המסקנה בשלב זה היא שההורים הביולוגיים, כל עוד אפוטרופסתם לא הוגבלה, הם ורק הם הקובעים מה יעשה בילדיהם, כולל ביקור אצל סבים; ואם אינם מגיעים להסכמה, בית המשפט יכריע ביניהם.
הגנה נחרצת על זכותם של הסבים השכולים הופגנה ע"י ביהמ"ש העליון בפסק דין משנת 1979 {ע"א 121/79 השופטים שמגר, אשר ואלון} קבע פה אחד כי אפילו התנגדות עזה נחרצת של ההורה הנותר בחיים לא תרתיע את ביהמ"ש מלפסוק הסדרי ראיה לסבים. ויתר על כן, מפגשים כנ"ל ייקבעו אפילו אם האם יצרה נסיבות בהן יתכן שההסדרים יהיו לרעת הילדים. שאחרת "היינו במו ידינו נותנים גושפנקא חוקית לכל הורה לעשות דין לעצמו ביחס לילד קטין ולהצליח בכך באמתלה, כי עשית הדין על פי חוק המדינה עלולה להזיק לילד, נזק שלמעשה הוא-הוא שמביא אותו עליו"
בית המשפט המחוזי שדן בעניינה של אותה משפחה (שעניינה נדון בע"א 121/79 הנ"ל) פסק לסבים ולילד הסדרי ראיה צנועים למדיי. מדובר היה באב שהלך לעולמו בתאונת דרכים והותיר אחריו פעוט בן חודשיים בלבד. האשה נישאה מחדש כשנה לאחר מכן והמפגשים הופסקו. ביהמ"ש המחוזי קבע תחילה כי הנכד והסבים ייפגשו בדירת המשיבה ובעלה פעם אחת בשבוע, למשך שעה. המפגשים היו רווי מתיחות ולכן עתרו הסבים לשינוי מקום המפגש כך שייעשה מחוץ לבית האם וללא נוכחותה. מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש המליץ להיעתר לבקשת הסבים. אולם בשלב זה נענה בית המשפט להצעת האם (ובעלה הנוכחי) לבטל את הסדרי הראיה לחלוטין למשך שנה בסיומה יהיו זכאים הסבים לעתור מחדש לביהמ"ש.
במקרה שנדון בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה החליט השופט בשלב מוקדם מאד של ההליך המשפטי להסמיך את פקידת הסעד לקבוע על פי שיקול דעתה הסדרי ראייה בין הילדים לבין הסבתא בהקדם האפשרי. בנוסף הורה ביהמ"ש לפקידת הסעד להכין ולהגיש תסקיר שיתייחס לסדרי ראייה המומלצים בין הקטינים לבין הסבתא.
במקרה אחר ב-תמ"ש 091150/99 (ביהמ"ש לענייני משפחה, כבוד השופטת רוטשילד) נדון מקרה קשה ומצער בו סוכלה האפשרות לקיום מפגשים בין הסבים לנכדה לאור התנהגותם הפסולה של האם ובעלה השני. בית המשפט משבח את התנהגות הסבים ומגנה את התנהגות האם ובעלה, אולם קובע כי בנסיבות העניין יהיה זה בניגוד לטובת הילדה להורות על הסדרי ראיה כלשהם. עם זאת ביהמ"ש הורה על קשר באמצעות המצאת תמונות ותעודות לימודים של הילדה, ומכתבים, תמונות, ומתנות מאת הסבים פעמיים בשנה, והשאיר את התיק פתוח.
לסיכום, חוק הכשרות והאפוטרופוסות, תשכ"ב- 1962 מגדיר את ההורים כאפוטרופוסים הטבעיים של הילדים, ולפיכך מעניק להם אוטונומיה בכל ההחלטות הנוגעות לילדים קטינים, מלבד החלטות שהוגבלו בחוק. לפיכך, לפי החוק בישראל, כל עוד לא נקבע לילד אפוטרופוס אחר, אין לאדם, זולת ההורים, כל מעמד בכל שאלה הנוגעת לקטינים, ואף לא בעניין קיום קשר בין הקטין לבין קרובי המשפחה המורחבת לרבות סבים וסבתות, להוציא סוגיות המוכרעות על ידי בית משפט. הזכות היחידה הניתנת לסבים כלפי נכדיהם, מצויה בסעיף 28א לחוק, אשר קובע כי: "מת אחד ההורים של קטין, רשאי בית המשפט לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין". תיקון זה, אשר התקבל בשנת 75', מעניק זכויות רק לסבים במקרה שילדם מת, לקיים מגע עם נכדיהם. ובכל מקרה אחר, אין לסבים וסבתות כל מעמד בחוק בנוגע לקטינים, ולהורים ניתנת אוטונומיה בכל ההחלטות הנוגעות לילדים קטינים, כל עוד טובת הילד אינה מחייבת אחרת.
[1] עוד מצאנו כי גם הורי-הורים נחשבים למקור חשוב לתמיכה נפשית, חברתית וחומרית לנכדיהם. ופעמים רבות הסבים הם חלק מחיי הילד כבר ברגעי חייו הראשונים, ופעמים רבות משמשים הסבים כגורם מרכזי, לעתים אף ראשון במעלה, בחינוכו של הנכד לתורה ולמצוות. יחד עם זאת, אין מדובר רק בזכות הסב ליטול חלק בחינוך הנכד אלא במצווה, כלומר חובה, המוטלת עליו, כדברי הרמב"ם - הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ב. כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). ולא בנו ובן בנו בלבד. אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו... אם כן: למה נצטווה על בנו ועל בן בנו? להקדים בנו לבן בנו וכן בנו לבן חברו.
זאת ועוד. מדברי הרמב"ם הסיק בעל "כסף משנה", רבי יוסף קארו, שהרמב"ם סבור שהסב מחויב אף לשכור מלמד לנכדו, בדומה לחובה המוטלת על האב ביחס לבנו
חזקיהו טוען רבני ו/או מגשר בתחום דיני המשפחה,
- הוסמך לטוען רבני על ידי בית דין הרבני הגדול בנשיאות הראשון לציון הרב שלמה משה עמר שליט"א
- בוגר 'בית מדרש גבוה לתורה' 1997-2009
- התמחה בביה"ד הרבני האזורי ירושלים.
- מגשר מוסמך מטעם "מרכז גבים לגישור".
- מנחה לגישור במרכז "מפגשים" (תקשורת בין אישית).
