פרשת "ויגש": מענה רך ישיב חמה / מוטי לקסמן
פרשת "מקץ" מסתיימת במתח רב.
יוסף אינו מפסיק, הוא ממשיך ל"טרטר" את אחיו.
"ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו; ויעש כדבר יוסף אשר דבר" [1].
האחים מתחילים לנוע לארץ כנען.
פקודת האח, הסמוי בשלב זה, יוסף, עוצרת אותם בטענה שהם גנבו גביע כסף.
בבדיקה מתגלה שהגביע באמתחת בנימין. יוסף מאיים להשאיר את בנימין כלוא במצרים.
מתח.
בנימין ייאסר ויישאר במצרים?
פרשת "מקץ" קצה בהמשך הסיפור וננעלת.
יוסף, יש להניח, שרוי במבוכה גדולה.
רצון הנקמה עדיין מניע אותו לעורר הרגשת תמיהה ואף חרדה בלב אחיו.
מצד שני, קשרי המשפחה מביאים אותו להחזיר להם את כספם ולקבלם בכבוד מלכים בתוך ארמונו.
נוסח פסוק הסיום של פרשת מקץ, מדגים מצב זה: "ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" [2].
יוסף אמנם מאיים בהשארת בנימין, אבל, נוסח האמירה שלו משדר משמעות אחרת: בביטוי "ויאמר חלילה" יש בה מסר של קירבה, של התחשבות ולא פקודה קרה של שליט.
כך גם חלקו האחרון של הפסוק: "עלו לשלום אל אביכם", אמירה שמבטאת ברכת הדרך ולא שילוח עבריינים.
יוסף במבוכה רבה!
הוא, כנראה חש, שהוא הגדיל את הסאה.
אבל, מוצא אין לו.
יוסף שפותר בעיות עולם, אינו מצליח למצוא דרך מכובדת לפתור את המבוכה.
ובכל-זאת, מוצא יש.
"ויגש אליו יהודה ויאמר!"
"ויגש"?
הרי בסוף פרשת מקץ הם, יהודה ויוסף, החליפו ביניהם דברים [3]!
שואל 'אור החיים': "למה הוצרך לומר 'ויגש' אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה [4]?"
אם-כך, איך ניתן להבין את משמעות הביטוי "ויגש"?
חזקוני מציע לראות בכך ביטוי לרצונו של יהודה שדבריו לא יגיעו לאוזני המצרים המצויים בקרבת יוסף [5].
לפני שנביע את דעתנו בנדון, נבחן את דברי יהודה.
דבריו אל יוסף ערוכים כנאום, "והוא נמנה עם הנאומים הגדולים שנתפרשו בספרנו [...] יהודה נוקט כאן סגנון של מלך ומושל הבוטח בצדקתו" [6].
לאחר פתיחה שיש בה נימוס וכבוד לשליט: "ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" [7].
יוסף אינו מגיב, יהודה ממשיך.
הוא פותח את דבריו באזכור השיחה שהתנהלה, כביכול, בין יוסף לאחים במפגש הראשון: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח"[8].
בדיקת הכתוב המתאר את השיחה הראשונה בין יוסף לאחיו מעלה שיוסף לא שאל אותם כך. הוא חזר והאשים אותם בריגול, והם ספרו על אביהם ועל האח בבית, ביזמתם [9].
פרשנים בודדים מתייחסים לפער הזה בין דברי יהודה לתיאור הנדון. יהודה קיל ער לכך: "בגוף סיפור המעשה, בבואם לראשונה מצריימה, סתם הכתוב ולא פרש שאלה זו", לדעתו,
פער זה משקף "שמדרך המקראות לסתום במקומם ולפרש את דבריהם במקום אחר" [10].
לטעמנו, שינוי זה משקף משמעות אחרת, תוצג בהמשך.
לאחר הפתיחה ממשיך יהודה ומפרט: "ונאמר אל אדני: יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" [11]. שוב, אין דברי יהודה מתארים בדיוק את אשר סופר בשעת המעשה, שם נאמר: "כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים:ויאמר אלהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" [12].
ההבדלים הפעם הם: בסיפור המעשה מוגדר יעקב כ"איש אחד" ואילו בדברי יהודה מכונה יעקב "אב זקן". "הקטן את אבינו היום והאחד איננו" כך מתוארים בנימין ויוסף בכתוב המספר את האירוע; בדברי יהודה מול יוסף הוא אומר: "וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו".
התוכן הכללי דומה, אבל בדברי יהודה, גם בשלב הקודם, בולט שימוש מודגש במלים מעוררות רגש רב אפילו חמלה, יותר מאשר טענה על יחס קשה או לפחות תמוה.
בשלב זה אומר יהודה: "ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו" [13], אפשר לראות בכך סיכום העיקר, בנוסח רגשי יותר, מול תיאור התהליך במקור [14].
יהודה ממשיך ואומר שתי אמירות, שמדגישות את הפן הרגשי בתהליך, אך אין להם זכר בתיאור התהליך עצמו: "ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת. ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני" [15].
יהודה עובר כעת לספר על השיחה בין האחים עם האב יעקב, לאחר שובם בפעם הראשונה ממצרים, ללא שמעון שנותר אסור שם.
בהתייחסות יהודה לשיחה של האחים עם אביהם הוא מצמיד את ההגעה לבקשת יעקב לחזור ולקנות מזון [16]; בסיפור המקורי קיים פער זמן בין ההגעה לבקשת יעקב [17].
שינוי שמעורר תחושה של דחיפות לקבלת מזון.
אמירתו של יהודה: "ונאמר לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו" [18], מתמקדת בקשר הקרוב בין יעקב לבנו הצעיר.
בשלב זה מספר יהודה על תשובת האב לדרישה שהושמעה על-ידי הבנים: "ויאמר עבדך אבי אלינו: אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה. ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה" [19]. דווח זה ניתן לאפיון כמעורר התרגשות וגם אמפתיה לאב הזקן שנותר בודד בכנען.
תיאור השיחה במקור כולל דיון שיש בו גם טרוניה בין האחים לאביהם: "ויאמר ישראל: למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח? ויאמרו: שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי היש לכם אח, ונגד לו על פי הדברים האלה הידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם: ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו" [20]. כפי שאנו קוראים גם תפקודו של יהודה כדובר בתיאור השיחה אינו מופיע בדברי יהודה אל יוסף.
לקראת הסיום, יהודה מדגיש פן רגשי חזק, שיש בו אף ביטוי לחרדה, למצב האב אם הם יחזרו ללא בנימין: "ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה" [21].
הדיון עד עתה מעלה שיהודה אינו משקף בדיוק מה שקרה ומה שנאמר.
יהודה בוחר בדרך אחרת.
ייתכן, שיהודה קלט ש"השליט הזר" אינו זר כל כך.
הדרך בה פנה אליהם במלים: "ויאמר חלילה", "עלו לשלום אל אביכם", משקפת, כאמור לעיל, קרבה אנושית מסוימת.
מבחינה זו יהודה מתפקד היטב.
קשה להאשים את יהודה בסילוף או בשקר. יהודה בוחר, לפי הכתוב, להגיד מה שחשוב למצב המסוים בו מתקיימת השיחה.
יהודה רוצה לעורר רגשות וריגושים באותו "שליט זר" (בשלב זה).
לפי הבנתי, ליהודה ברור שבטענות ובנימוקים תבוניים בלבד הוא לא יצליח למנוע את אסירת בנימין ש"נתפס בגניבת גביע" מלכותי. הפעלת "לחץ" ריגושי יכול אולי להשפיע. יהודה אינו מעביר את כל האמת אבל את המסר החשוב הוא מתאר היטב.
אבל, זה רק שלב ראשון בסיפור, והקדמה לעיקר.
בשלב השני, לאחר התיאור המפורט, באופן מגמתי, בא הסיכום: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" [22].
יהודה לוקח אחריות אישית מלאה, ומוכן לשאת בתוצאות!
הוא אינו מתחמק בהסברים, הוא אינו מנסה להטיל אחריות על מישהו אחר.
יהודה נטל על עצמו אחריות מלאה, כך הוא הבטיח לאביו [23].
אכן, תפקוד מופתי של אדם גאה ואמיץ, כראוי גם לכל מנהיג, בכל עת [24]!!!
יהודה משקף את האמירה הידועה: "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף"[25].
כמו שאומר רבינו בחיי: "דבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו, והוא עיקר הוית האדם [...] על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה" [26].
יהודה פתר ליוסף את המבוכה.
יהודה מצליח, יוסף נשבר ומסיר את המסכה מדמותו: "ולא יכל יוסף להתאפק [...] ויתן את קלו בבכי [...] ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי" [27].
הצלחת יהודה מלמדת אותנו דבר פשוט, מאוד בסיסי -
קבלת אחריות,
דיבור רך ושקט;
היש מתכון ראוי מזה למנהיג וגם לכל אדם???
הבהרות ומראה מקום
[1] בראשית מד, ב.
[2] בראשית מד, יז.
[3] בראשית מד, טו?יז.
[4] אור החיים לבראשית מד, יח.
[5] "כי אין בידו יכולת להוציא כל איש מעליו כמו שעשה יוסף [...] באזני אדני רוצה אני לדבר אליך בחשאי" (חזקוני לבראשית מד, יח).
[6] יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שלישי, ירושלים תשס"ג, עמ' קפט.
[7] בראשית מד, יח.
[8] בראשית מד, יט.
[9] בראשית מב, יא, יג.
[10] יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שלישי, ירושלים תשס"ג, עמ' קצב.
[11] בראשית מד, כ.
[12] בראשית מב, יא?יג.
[13] בראשית מד, כא.
[14] בראשית מב, טו?כ.
[15] בראשית מד, כב?כג.
[16] "ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני. ויאמר אבינו שבו שברו לנו מעט אכל" (שם, כד?כה).
[17] בראשית מב, כט - מג, ב.
[18] בראשית מד, כו.
[19] בראשית מד, כז?כט.
[20] בראשית מג, ו?ח.
[21] בראשית מד, ל?לא.
[22] בראשית מד, לב?לד.
[23] בראשית מג, ח?ט.
[24] גם לאחר שהאש כילתה כרמל ושרפה אנשים חיים...
[25] משלי טו, א.
[26] רבינו בחיי לבראשית מד, יח.
[27] בראשית מה, א?ג.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
