על גבולות היכולת לקבל מידע מרשות ציבורית 

עו"ד גיל נדל, שי בבאי

ככלל, רשויות מנהליות, לרבות רשות המיסים, כפופות לחוק חופש המידע הקובע בצורה רחבה כי לכל אזרח ישראלי או תושב ישנה זכות לדרוש ולקבל מידע מהרשות הציבורית. חשיבות עיקרון חופש המידע הקבוע בחוק בוטאה בהרחבה בפסקי דין רבים, וזאת באשר העיקרון טומן בחובו הגנה על אלמנטים מהותיים לחברה דמוקרטית, ובהם חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

 יחד עם זאת, כנהוג בשיטת המשפט בישראל, חופש המידע איננו עיקרון מוחלט, וגבולותיו מצויים בגדרי החוק עצמו, בסעיף 9 לחוק הקובע סייגים שונים לחופש המידע, וביניהם את סייג הפגיעה בפרטיות, כלומר: כאשר המידע המבוקש צפוי לפגוע בפרטיות של אדם, אין זכות אוטומטית לקבלו. 

לאחרונה, דן בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, במתח שבין חופש המידע לבין ההגנה הנדרשת על פרטיותו של אדם. אף שבפסק-דין זה נתבעה עיריית עפולה בענייני ארנונה, עקרונות פסק-הדין רלוונטיים גם להתדיינות מול רשות המיסים.

עובדות המקרה וטענות הצדדים

מקרה זה עסק בחברת עורכי דין, אשר עתרה כנגד הממונה על חופש המידע בעיריית עפולה, בדרישה כי יועבר לה מידע הנוגע לכל הנישומים המחזיקים בשטח שגודלו עולה על 300 מ"ר והמוגדר בסיווג "עסקים", לרבות מענם של נישומים אלה ופירוט גודל השטח שבבעלות כל נישום.

החברה טענה כי למידע חשיבות רבה לציבור, מכיוון שהדבר יאפשר לה לבדוק את חוקיות ותקינות גביית הארנונה על ידי העירייה, ובכך יאפשר הן שירות לתושבים והן תיקון פנימי לעירייה. החברה הוסיפה וטענה כי אין כל סכנה לפגיעה מכוח חוק הגנת הפרטיות ככל שהדבר נוגע לתאגידים, אשר ממילא אינם חוסים בהגנת החוק וכי אין כל חשש לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פרטיים, וממילא העירייה לא הציגה חשש שכזה.

מנגד, טענה העירייה שתי טענות מרכזיות: ראשית טענה כי העתירה נובעת ממניעים זרים, שכן כל רצונה של החברה הוא לתור אחר לקוחות פוטנציאלים ששילמו ארנונה ביתר, וכי החוק לא נועד לשרת אינטרסים אישיים ; שנית, טענה כי ממילא הסכימה להעביר לחברה את המידע ככל שהדבר נוגע לחברות, אולם ככל שהדבר נוגע לאנשים פרטיים, תהיה בגילוי עבירה על חוק הגנת הפרטיות, הקובע כי מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, אלא אם המידע פורסם על פי סמכות כדין או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.

פסיקת בית המשפט

בדונו בעניין, קיבל בית המשפט את טענתה הראשונה של העירייה, וזאת מכיוון שהחברה עצמה הצהירה כי רצונה הוא לבדוק את חוקיות פעילות העירייה, ומבלי שהציגה כל אינטרס פרטי או ספציפי בגינו היא זקוקה למידע המבוקש. יחד עם זאת, בית המשפט לא דחה את התביעה על הסף מטעם זה, אלא פנה לניתוח ענייני של הדין.

בית המשפט הכריע כי בנסיבות האמורות, ולאור קביעתו כי בקשת החברה היא אכן בגדר "מסע דיג" של לקוחות פוטנציאליים, נכנס המקרה לגדר סעיף בחוק הגנת הפרטיות, אשר קובע ש"בילוש או התחקות אחר אדם, העלולים להטרידו" היא פגיעה בפרטיות.

עוד קבע בית המשפט כי החומר שגילויו מתבקש נכנס להגדרת "מידע" שבחוק הגנת הפרטיות- "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונותיו", ומשכך צדקה העירייה בטענתה כי גילוי המידע יהיה עבירה על סעיף 23ב לחוק, לפיו מסירת המידע היא אסורה בלא הסמכה בדין או הסכמת האדם שהמידע שמפורסם מתייחס אליו.

לבסוף, דן בית המשפט בבקשתה של החברה, לפיה אם יחליט בית המשפט כי חוק הגנת הפרטיות אכן גובר במקרה זה, יהיה על העירייה להעביר הודעות לתושבים העלולים להיפגע מהגילוי, כך שבמידה ולא יגלו התנגדות, הדבר יהווה יכשיר את הפרסום. בית המשפט קבע כי נדרשת הסכמה אקטיבית, והסכמה בשתיקה איננה מספקת וכי לא ניתן להטיל על העירייה נטל שכזה, מקום שהיא סבורה שאין להתיר את גילוי המידע.

לאור האמור, חייב בית המשפט את העירייה לחשוף את המידע הנוגע לחברות, ודחה את התביעה ביחס לאנשים פרטיים.

(השופט זיאד הווארי, עת"מ (נצרת) 62-10 ד"ר הנריק רוסטוביץ ושות' חברת עורכי דין נ' יצחק שריקי הממונה על חוק חופש המידע, פסק-דין מיום 17.10.10)