אי אפשר להמנע מהמערכון המדהים של ארץ נהדרת, שבו עלמה זק מככבת כדמות המאוכזבת...ת'פייר, אני מה זה מאוכזבת. זוכרים?
אז אני מאוכזבת. קצת.
עשיתי הכל כך נכון היום. השארתי מספיק זמן למחשבה אחרי יום הטיפולים, נמנעתי ממגע עם סביבה שואבת אנרגייה כדי להיות בפוקוס בתוכנית שלי ברדיו החיים הטובים, מדטתי כדי להיות כלי נקי לשאלות שיגיעו בתקשור ו...אכזבה. אין חשמל, אין שידור, אין תוכנית.
מניסיוני, "אינני יודעת מהי טובתי המירבית".. אז ההבנה הזאת מקלה, אבל...
הפוסט הזה ידבר על אכזבה כחוויית חיים.
ויש לנו סיבה טובה בתקופה האחרונה כתושבי ישראל להיות מאוכזבים. השריפה הגדולה, החשש שאין על מי לסמוך, תחושת חוסר האמון בהנהגה הפוליטית, המחשבה שעדיין אנחנו נמצאים בתקופת ה"סמוך" של המצ'ואים הישראלים...תראו מה כותב גדעון לוי
"חולשת העורף צריכה ללמדנו, שכנראה אין לישראל אופציה צבאית. זהו לקח גורלי הרבה יותר מכל לקחי השריפה האחרים, ואתו יש להתמודד. התיאורים האפוקליפטיים על מתקפת טילים על העורף, במקרה של התקפה ישראלית על איראן או על לבנון, מצטיירים כאפוקליפטיים עוד יותר, לנוכח התנהלותה של ישראל מול שריפת יער בינונית." אמאל'ה..
למה אנחנו חשים אכזבה? כי ציפינו...ציפינו שישמרו עלינו, שלא יכזבו אותנו..שלא ישקרו לנו, אנו חשים אכזבה מול בירוקרטייה, כפי שהיא מתבטאית בחוקי התמ"א 38, החוק שמאפשר חיזוק היסודות במבנים, כהגנה מפני רעידת אדמה, הבירוקרטיה שמקשה על יזמים פרטיים להניע קדימה יוזמה שיכולה לשמור עלינו מאסון,
אינספור נושאים שאנחנו חווים כהתנהלות מאכזבת
אבל, אני – מה שמעניין אותי זו אכזבה אישית. חוויות חיים שבה אדם מוצא את עצמו שוב ושוב מתאכזב מאמא ואבא, מחברים, מההתנהלות שלו בחיים ולא מצליח לראות ולהפנים באופן עקבי זווית ראייה אוהבת על עצמו ועל הסביבה. חווייה של חוסר אמון, חווייה שהמציאות הפיזית משקפת שוב ושוב מצב מאכזב. הבעל לא מעניק, החברים תוקעים סכינים בגב, הבוס לא מעלה משכורת...ציפיה שיבינו אותנו בלי מילים, במיוחד הבעל, החבר, החברה...בטלפטיה, שירגישו אותנו בלי מילים, וכשהציפיה לא מתממשת במילה אחת – אכזבה!
הכניסיני תחת כנפך – ביאליק היה מאוכזב
הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות – הוא כותב, כמה ציפיה לחום, מחסה וביטחון שלא מומש, היי לי "קן תפילותיי הנידחות". בקשות שלא ביקשתי ורצונות שלא ידעתי לרצות.
לא חווה אהבה כמו שכולם מספרים עליה, לא חווה נעורים כמו שכולם מספרים עליהם, מרגיש מרומה ומאוכזב, החלומות שהתגשמו מאכזבים אותו. "מה זאת אהבה?""הכוכבים רימו אותי".
דוגמא מחדר הטיפולים – כול כולם מאכזבים
הגיעה אלי בחורה אינטלגנטית בצורה בולטת במיוחד. בחורה בת 34, אמא לשני ילדים, מוצלחת מאוד. מאלה שהשכל עובד אצלן שעות נוספות בטחינת מחשבות אינסופית. מכירים?
בתקשור ראיתי שהיא סובלת מפיברומיאלגיה, זו תשישות כרונית, וכי היא חווה את החיים בלחץ מתמיד וחשה פחד רב ממחלות.
תוך כדי תהליך במפגשים טיפוליים היא הבינה שחלק בתוכה, באופן לא מודע, מביא על עצמה מחלות שונות. כי רק כך היא מקבלת תשומת לב ואהבה אינסופית מהסביבה, מהחברות, מהבעל..קשה להאמין שאדם יביא על עצמו מחלה, אבל ככה זה עובד!
זהו הישג גדול להבין את הכוח המחשבתי על הפיזיות שלנו. זה הוא הישג בפני עצמו.
איך נוצר אצלה דפוס כזה? בטכניקות של אן אל פי הנחיתי אותה לבדוק את החשש הנוראי שלה ממחלות ומקריסה ועלה הצורך שלה כבר כתינוקת להיות בסדר, שקטה, לא מפריעה לא מבקשת. למה? כי בסיפורים שמאופסנים אצלה בתת מודע היה סיפור שהיא הכאיבה לאמא שלה כבר בלידה, למשל, שהיא קרעה אותה ב"בום" בעת הלידה.
היא חשה בלי מילים שהיא צריכה להיות שקטה וטובה ולא מבקשת. ישנה, אוכלת, מצמצמת את הנוכחות שלה. אין רצונות, אין בקשות. כדי להרגיש בסדר, נחמדה טובה, ילדה טובה.
למה? כי היא הרגישה לא בסדר. וכשחשים לא בסדר מרגישים אשמה ועל אשמה מגיע תמיד עונש. אין זכאים!
ומכיוון שהיא הבינה כבר כילדה שמחלה מביאה המון תשומת לב היא התחילה לארגן לעצמה מיני תחלואים. מה היא הרוויחה? אבא מגיע במיוחד לרסק את התרופה שלה באמצע יום העבודה, וכל מיני פינוקים ועטיפות שווא...באופן הזה היא חוותה אהבה. האמונה שנוצרה היתה: מחלה מביאה אהבה.
יחד עם זאת, היא חוותה המון כעס על כך שלא הרגישה שהיא יכולה לשתף בפחדים שלה את אבא ואמא, ועל כך שבאופן היומיומי, ללא מחלה, היא לא קיבלה תשומת לב. היא לקחה על עצמה תפקיד של אחראית ומסורה ומנהלת שאף פעם לא מתלוננת, וזה יצר אצלה תחושה של אכזבה מתמדת. הרגל שחזר בלופ אינסופי ובעוצמת כעס אדירה וחוזר חלילה. מקום המאוכזבת הלך והתחבב עליה. היא לא הכירה דפוס אחר והיא היתה יכולה לדבר שעות על אנשים מאכזבים בסביבה שלה, אבל הסבל שלה היה רב והמחלות הפכו למעייפות מדי..
היא התחתנה עם גבר מאכזב, והחברות מאכזבות ומשקרות ואי אפשר לסמוך עליהן...עד מתי? עד שהיא הפנימה שהעולם משקף לה את האכזבה שלה מעצמה, את מערכת הענישה הפנימית שעדיין עבדה אצלה."אני לא בסדר= אתה לא בסדר.."
היא הבינה שיש לה אחריות על חוויית האכזבה ושאין דבר מחוצה לה. אם החווייה שלי היא אכזבה אינסופית זה בדיוק מה שהסביבה משקפת.
פריצת הדרך היתה טכניקה של ניקוי הסטוריה ותוך כדי שיחה עם תת המודע, במצב של הרפייה היא חוותה, שמה שהיא זקוקה לו כדי לשנות את הדפוס האינסופי היא...אהבה עצמית. עוד פעם אהבה עצמית!
זה נשמע כמו קלישאה עד שיודעים מה לעשות עם ההבנה הזאת.
מה עושים כדי להתמלא באהבה עצמית?
תחשבו על עצמכם במקומות של חוזק, ותתמלאו במראה ובתחושה כדי להאבק בדפוסים המרעילים שלכם. מקומות ששם אהבתם את עצמכם, מקומות ששם חשתם ביטחון, חוויתם אינטואיציה, או שידעתם שמה שאתם עושים הוא נכון.
וזה מה שעשיתי.
הובלתי אותה להזכר במצב כזה בעבר והתברר שהיכולת קיימת בה. היא גילתה אותה בעצמה מזיכרון בגיל חמש עשרה. שם היא חיונית , מתפקדת, אוהבת את עצמה בעלת מטרה ודרך.
זיכרון כזה הוא כמו משאב פנימי שהשתמשתי בו כדי "לתת קונטרה" לענישה הפנימית שמייצרת אכזבה אינסופית.
כשהיא מצויידת בחלק הזה בתוכה, קל היה לשנות את החוויות המאכזבות. בזיכרון שלה התינוקת שמחה ואוכלת ובריאה ומחייכת ומשתפת ומרשה לעצמה לבקש בשביל עצמה והמוח..המוח שלנו מאמין לתמונה כאילו ארעה במציאות, כי בלאו הכי המציאות היא עניין כל כך חמקמק.
זה נשמע כמו מניפולציה על הזיכרון? אתם צודקים, אבל כדי להפטר מאינסוף אכזבה הייתי חייבת להכניס דאטה חדשה, מידע חדש של תמונה טובה..
וכשהיא מצויידת בחלקים האוהבים של עצמה, פתאום גם הבעל עושה ג'סטות, אוהבות, פתאום החברות מתקשרות, הבריאות משתפרת, העולם נראה אחרת<3
הכותבת היא NLP TRAINER
מתקשרת, בעלת קליניקה בתל אביב, ומתמחה בשחרור מדפוסים מרעילים, טראומות, ופחדים לחיזוק והעצמה, לחיים הרמוניים.
