האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע אנחנו, ופעמים רבות גם צאצאינו, כל כך חוששים מהטיפול אצל רופא השיניים?
החרדה הדנטאלית [חרדה מטיפול שיניים] יכולה להתבטא במס' מישורים וקיימות סיבות רבות לכך. במאמר זה אחלק אותן למס' מישורים שונים ואציע פתרונות בהתאם לסוג הקושי.
המישור הפיזי:
ילדים בעלי רגישות יתר לרעש, בעלי רגישות סנסו מוטורית- רגישות יתר למגע וילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז מתקשים בטיפול שיניים בגלל הרעש של המכשירים השונים, מגעם של המכשירים בפה או גירוי יתר שנובע מהסביבה הזרה.
המישור הסביבתי:
הסביבה בה נמצאים הילדים עשויה לתרום רבות להתפתחות של פחד וחרדה. כך, הורים חרדים החוששים מהטיפול ומתוצאותיו או שחוו חוויה טראומטית בילדותם גורמים לילדם חרדה גם אם אינם מודעים לכך. חבריהם של הילדים עשויים לעורר גם הם פחד וחרדה.
הדוגמא האישית, בעניין טיפולי שיניים לילדים, כמו בכל נושא, היא בעלת משקל כבד. הורה שמתייחס לטיפול כחוויה חיובית, שאיננה גורמת לחרדה מאפשר לילדו להתייחס לכך באותה הצורה.
המישור הרגשי:
כל טיפול מחייב ויתור על שליטה, משמעת עצמית ויכולת דחיית סיפוקים וכמו כן נתינת אמון באדם זר. ילד אינו נכנס מיוזמתו לטיפול, אינו מסוגל לבחון מצב בפרספקטיבה ונתון להשפעה רבה של הסביבה ובטיפול דנטאלי הדבר מתעצם אף יותר כיוון שיש כאן אלמנטים של איבוד שליטה רב, קרבה פיזית וחדירה למרחב האינטימי. כמו כן, ישנן משמעויות רגשיות רבות לטיפול דווקא בפה שמסמל חיץ בין העולם הפנימי לחיצוני.
קיימות מס' אפשרויות לפתרון מצבים כאלה. ברצוני לציין כי לא כל פיתרון מתאים לכל ילד או להורה שלו. כל אחד יכול לבחור מהי הדרך המתאימה לו ביותר.
במישור הפיזי:
להגיע למרפאה בגיל צעיר, בשלב בו השיניים במצב תקין ואין צורך בטיפולים.
חוויה זו גורמת לילד להכיר את המרפאה ואת הרופא ולחוות חוויה חיובית אשר תאפשר לו להגיע למרפאה בעתיד רגוע ונינוח יותר.
ניתן להביא מהבית חפץ אהוב או שמיכה מרגיעה שהילד יוכל לחבק במהלך הטיפול.
הסחת דעת ע"י צפייה בטלויזיה. אופציה זו קיימת כיום במרפאות רבות. במידה שלא, ניתן להביא מכשיר מוסיקה נייד על מנת שהילד יוכל להאזין למוסיקה מרגיעה במהלך הטיפול.
במישור הסביבתי:
שיחה מקדימה עם ההורים, יצירת קשר של אמון והבנה, הכנת תכנית טיפול ע"י הרופא וחוויה חיובית מהביקור - אף להורה ולא רק לילד יכולים ליצור יחס חיובי אצל ההורה לטיפול.
במקרים אחרים מוצעת תכנית להנחיית הורים, בדיקה של מקור הפחד, ההחלטה המשותפת בין בני הזוג מי ילווה את הילד והתזכורת להורה כי הינו "מודל לחיקוי".
במישור הרגשי:
את תחושת חוסר השליטה המקשה מאוד על שיתוף הפעולה ניתן לעמעם ע"י בחירה בין אפשרויות תוך כדי הטיפול כגון "אם אינך חש בטוב, הרם את ידך", באיזה שן אתה רוצה שנטפל קודם? וכו'
כמן כן חשוב שהרופא ייתן מקום לשאלות הילד וישתמש בחיזוקים חיוביים והענקת מתנה בסוף הטיפול.
צמצום חוסר הוודאות - הסבר מה עומד לקרות, כתיבת "חוזה טיפולי" בין הרופא למטופל, הדגמה על בובה - בגילאים צעירים יותר, אף הוא מקל על שיתוף הפעולה של הילד [ופעמים רבות אף של ההורה!] .
גישה טיפולית החושפת את הילד בהדרגתיות למגוון המכשירים הקיימים נקראת דה-סנסיטיזציה, והגישה "אמור - הראה ובצע" [[TELL - SHOW - DO מוכחות בספרות המקצועית כיעילות מאוד בהורדת חרדה של מטופלים ובהרגעתם.
