ב"ה
בסוד הנשמה – מודעות עצמית על פי התניא
שיעור עשירי – הבינוני
תלוי איך בוחרים להסתכל
נכנס פעם יהודי שאינו מחסידי חבד לרבי מלובביץ' לפגישה אישית. אותו יהודי היה חסיד מחסידות אחרת. הרבי ביקש ממנו כי יאמר לו מה שמע לאחרונה מהרבי שלו, איזה חידוש תורה. החסיד סיפר כי הרבי שלו לימד את הגמרא שאומרת כי כל יהודי גם אחד המכונה רשע הוא מלא מצוות כרימון, ושאל כיצד זה יתכן, שהרי אם הוא רשע איך יכול להיות שהוא מלא מצוות כרימון.
הרבי מלובביץ' אמר לו שגם הוא למד את הגמרא הזו, ועלתה לו שאלה, אך השאלה שלו היא שונה. הוא שואל, אם אותו יהודי הוא מלא כרימון אז למה הגמרא אומרת עליו שהוא רשע...
הכל תלוי בזווית ההסתכלות שלנו, ובוודאי שאנו רוצים ללמד זכות על כל יהודי ויהודי, אך מצד שני חשוב גם להגדיר את הדברים כראוי, כדי שנדע איפה עובר הגבול בין רשע בינוני וצדיק. אחר כך בוודאי שנלמד זכות על מי שצריך, אך היום נתמקד בעיקר בהגדרה המדויקת של המושג רשע כפי שמוסבר בספר התניא.
רשע
על פי ההבנה הפשוטה רשע הוא מי שעושה בעיקר עבירות ומעט מצוות, אך על פי התניא ההגדרה היא שונה. לא מסתכלים על המעשים כי אם על הפנימיות. לא על התנהגות אלא על הרובד הפנימי של האדם.
רשע הוא אחד כזה שהנפש האלוקית עוד לא נצחה את המאבק הכולל בנפש הבהמית. אם ניכנס לתוך הלב של הצדיק נמצא שם בעיקר נפש אלוקית ומעט מזעיר נפש בהמית, אך אם ניכנס ללב של הרשע נמצא שם בעיקר נפש בהמית ומעט מזעיר נפש אלוקית.
יכול להיות שב"לבושים" במחשבות, בדיבורים ובמעשים הוא שולט בעצמו ולכן חלק מהזמן או אפילו רוב הזמן הוא לא יעבור עבירות, אך עדיין הוא ייחשב רשע, כיוון שהמדד שלנו כרגע אינו המעשים, אלא המהות הפנימית, מה מתרחש בלב. וכיוון שבלב עדיין נשאר רע, הוא עוד לא גירש אותו כמו הצדיק, לכן בהגדרה הוא עדיין רשע.
ההגדרה כאן היא מאוד קיצונית, כיוון שיכול להיות אדם שעושה מעשים טובים רוב הזמן, כמעט ולא עובר עבירות ועדיין לפי התניא יקרא רשע. זאת מכיוון שבפנימיות שלו עדיין נשאר רע.
רשע וטוב לו, רשע ורע לו
כמו שבצדיק מנינו שתי מדרגות, כך גם (במקביל) ברשע. אצל הרשע וטוב לו, הרוב רע אבל יש גם טוב ולכן הוא עוד מנצח את הרע (וכאמור יכול לנצח את הרע גם כל הזמן או לפחות רוב הזמן), אבל אין אצלו את ההרגשה שעבירה היא דבר פסול לחלוטין, הוא לא החליט באופן סופי ומוחלט שהוא "מתבטל" לקב"ה, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמיים באופן סופי מעתה ועד עולם, ולכן לא תמיד ידה של הנפש האלוקית היא על העליונה.
אך כאשר כתוצאה מכך הוא אכן עובר עבירה, הוא מתחרט עליה ומתקן את דרכיו. הרשע ורע לו לעומת זאת הגיע כבר למצב שלא מפריע לו לעבור עבירות, הוא לא מרגיש אשם בכך ולא מרגיש צורך להתחרט.
בעצם אצל הרשע ורע לו אין טוב כלל (כפי שאצל הצדיק וטוב לו אין רע כלל). הפירוש אין טוב כלל הוא שבפנימיות כבר אין בו טוב, עדיין יש לו נפש אלוקית, אך היא מקיפה עליו מלמעלה, היא בחיצוניות. לכן אף על פי שהוא רשע הוא עדיין נקרא יהודי כפי שאומרים חז"ל: "ישראל אעפ"י שחטא, ישראל הוא", יהודי נשאר יהודי, הוא יכול להשלים מניין, הוא יכול להניח תפילין, רק שהוא צריך להתחרט על המעשים הרעים ולתקן את דרכו כדי לשוב ולהיות מחובר לבורא בפנימיות
סיפור
אחד החסידים בחצר של אדמו"ר הזקן, סיפר פעם איך הגיע ללמוד שם. הוא סיפר כי בצעירותו למד בישיבה בה לא למדו פנימיות התורה, ומדי לילה כאשר היה קורא את "קריאת שמע שעל המיטה" שהיא התפילה האחרונה של היום בה אנו נדרשים לעשות מעין סיכום של היום "חשבון נפש" של מה עשינו היום, איפה טעינו ובמה נוכל להשתפר מחר, היה מגיע לקטע בו אומרים וידוי "אשמנו בגדנו וכו'", והיה אומר לעצמו שהוא לא באמת אשם או בגד ולכן באמת הכוונה היא על מישהו אחר הוא אשם, הוא בגד וכן הלאה.
יום אחד חשב לעצמו שלא יכול להיות שזו האמת, לא יכול להיות שבסידור כתוב אשמנו והכוונה על מישהו אחר, לכן יצא ל"חיפוש רוחני" בישיבות אחרת לראות אולי שם ימצא תשובה. הוא הגיע לישיבה בה למדו מתורתו של הבעל שם טוב ושמע כי הבעל שם טוב אומר שהעולם הוא מראה, הוא משקף לנו את עצמנו. כלומר מה שרואים באחרים, זה בעצם מה שיש בנו, כשרואים אחרים עוברים עבירה סימן שזה נמצא אצלנו.
כשהוא למד את זה אז הוא הבין שכשהוא ראה את כולם כאשמים, בעצם הוא היה האשם.
אבל גם אחר כך כשהגיע לוידוי בלילה לפני השינה, מדי פעם היה חושב לעצמו, "מה כבר עשיתי" הרי לא מדובר בעבירות חמורות, לא רצחתי ולא גנבתי, רק דברים קטנים לעיתים רחוקות, ולכן כשהיה אומר אשמנו בגדנו, היה חושב לא אשמתי ולא בגדתי.
אחרי זמן שוב הגיע למסקנה שזאת לא יכולה להיות האמת והמשיך ב"חיפוש". הוא הגיע לעוד חצר חסידית ושם למד כי כל עבירה שעושים קטנה או גדולה, היא מפרידה אותנו מבורא עולם, ומעבירה את החיות לצד האחר, ולכן צריך להתחרט על העבירות הקטנות כמו שמתחרטים על הגדולות. אכן הוא התחיל לעשות זאת והיה אומר את הוידוי "אשמנו בגדנו וכו'" מכל הלב עם כוונה אמיתית על הדברים הקטנים כמו על הגדולים, אך בסופו של דבר היה חושב לעצמו, ומה יהיה מחר? הרי גם מחר אני אפול באותם עבירות. כלומר אעפ"י שהבנתי שאני טועה, לא באמת ראיתי אפשרות שהמצב ישתנה.
רק כשהגיע לחצר של האדמו"ר הזקן והחל ללמוד בספר התניא, ראה באמת מהי המשמעות של כל עבירה מצד אחד, אבל הבין גם את הכוחות העצומים שבתוכו והיכולת שלו להשתנות באופן מוחלט מן הקצה אל הקצה. לא רק להתחרט על העבר, אלא בפועל לקבל החלטה טובה ולהשתנות בהמשך.
הבינוני
הבינוני נמצא בין הצדיק לרשע, לכן נקרא בינוני. ב"לבושים" מחשבה דיבור ומעשה הוא לא עובר עבירות כלל ובבחינה זו הוא כמו צדיק, אך בלב עדיין יש בו רע ובבחינה זו הוא כמו רשע.
למה הוא לא נקרא צדיק, הרי הוא עסוק במצוות ולא עובר עבירות - כיוון שלפי מה שהסברנו בשיעור הקודם שההגדרה בצדיק נוגעת למהות הפנימית. בלב של הצדיק יש רק טוב. אצל הבינוני לעומת זאת עדיין נשאר רע בלב ואדרבה, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, הבינוני נמצא במאבק תמידי.
אם כן, מדוע אינו מוגדר כרשע - מה בעצם ההבדל בין בינוני לרשע ?
בשניהם נשאר רע בלב, בשניהם יש מאבק, גם הרשע (רשע וטוב לו בדרגה הגבוהה) מנצח את רוב המאבקים, מה שונה בבינוני שמעמיד אותו במקום אחר לגמרי מהרשע.
אצל הבינוני הקבלת עול, הביטול לקב"ה הוא מוחלט, עשיית עבירה היא אצלו עניין פסול לחלוטין. הבינוני למד היטב את הפרקים הראשונים בספר התניא, הוא הבין והפנים באופן מוחלט מהי מצווה (חיבור לבורא) ומהי עבירה (ניתוק מהבורא), ולכן כמו שברור לכל אחד מאיתנו שלאכול רעל זה דבר פסול, זה הרי יהרוג אותנו, כך ברור לבינוני שחיי הנשמה הם העיקר, שהקשר לבורא זה התכלית שלו, ולכן כל עבירה אפילו הקטנה ביותר היא פסולה.
הוא עדיין לא צדיק, ולכן עוד עלולה ליפול בקרבו מחשבה על אכילת תאווה ואפילו על עשיית איסור, אך כיוון שהעניין פסול אצלו לחלוטין, אז מיד הוא ידחה את זה בשני ידיו, כבר ברמת המחשבה ובוודאי שזה לא יגיע לדיבור אסור או מעשה אסור חס ושלום.
מחשבות
את המחשבות אי אפשר להפסיק, אך ניתן לנווט אותן לכיוון הנכון.
מסופר על יהודי שבמהלך נסיעתו ברכבת ברוסיה שלפני עשרות שנים, תפס אותו אינו יהודי והחליט להתעלל בו קצת. פתאום הוציא לו חתיכה של בשר טמא ואמר לו לאכול את זה. אותו יהודי כמובן סירב, אך ישר אחר כך הוא הוציא סכין, הצמיד לצווארו ואיים על היהודי שאם לא יאכל אז יהרוג אותו. אותו יהודי ידע שישנן מצוות שנאמר עליהן ייהרג ואל יעבור אך זו אינה אחת מהן ולכן הסכים לאכול, הוא לקח ביס אחד, וכיוון שהגוי המשיך לאיים לקח ביס נוסף. בשלב זה הוא כבר הפסיק לאיים עליו והוריד את הסכין. היהודי פנה אליו ואמר:"אתה יכול אולי להחזיר את הסכין לצוואר שלי, אני רוצה עוד ביס..."
כלומר, יכול להיות גם אצל הבינוני שתיפול מחשבה לא טובה (וזה כמו סכין על הצוואר שהרי לא בחר לחשוב זאת), השאלה היא מה קורה ברגע שאחרי, ברגע שקלטנו שזו מחשבה אסורה. אצל הבינוני הוא ישר דוחה אותה, ברור לו שזה אסור והוא בורח מזה כפי שאדם בורח מדבר מזיק.
הרשע לעומת זאת, עלול להמשיך לחשוב על זה ואולי אף להוריד זאת מן המחשבה אל הדיבור ואל המעשה.
אז איך עושים את זה ?
כפי שהסברנו ראשית צריך ללמוד ולהפנים את הדברים, אך אין זה מספיק. צריך להגיע להחלטה תקיפה וחזקה שאכן הולכים על זה. קבלת ההחלטה היא קריטית ותתן לנו הרבה כוחות בהמשך.
כך הוא הדבר גם בתחומים אחרים בחיים, כאשר אדם רוצה למשל להפסיק לעשן או להתחיל לאכול בריא (או שניהם..), כדי שזה יעבוד הוא צריך להבין טוב למה הוא עושה זאת, במילים אחרות הוא צריך מוטיבציה לעשות זאת, בשלב הבא הוא צריך להחליט שהוא הולך על כך, והולך על כך עד הסוף.
אם ההחלטה היא לא סופית, אז הנפש הבהמית תמיד תמצא מאיפה "לחדור". יותר מזה, בדברים שאותם החלטנו באופן סופי הנפש הבהמית אפילו לא מנסה, היא יודעת שאין לה סיכוי, היא יודעת שלא נסכים. איפה היא כן מנסה אותנו, איפה היא מנסה להפיל אותנו, דווקא במקומות בהם אנחנו לא סגורים על עצמנו. כלומר מי שהחליט שהוא לא יגנוב, הנפש הבהמית לא תנסה לשכנע אותו לגנוב.
זה נכון גם לגבי היחס שלנו עם הסביבה, כאשר רואים שאנו "סגורים" על עצמנו, לא מנסים לשכנע אותנו לכיוון אחר.
סדר יום של בינוני
איך נראה בפועל הסדר יום של הבינוני ?
הבינוני לא חייב להיות אחד שנמצא כל היום בבית הכנסת , לומד ומתפלל (למרות שיש גם בינוני כזה), יכול להיות שהוא גם איש עסקים.
בוא נראה איך כל סדר היום היהודי מוביל אותנו לחיות על ההכרה ש"אין עוד מלבדו" ועם ההחלטה לא להתנתק מהקב"ה.
איך שקמים בבוקר עוד לפני שקמים מהמיטה אומרים "מודה אני" מודים לקב"ה על שהחזיר לנו את הנשמה, שהוא סומך עלינו שנדע להשתמש בה כראוי. בהמשך, נוטלים ידיים כמו הכהנים בבית המקדש שנוטלים את הידיים לפני עבודת הקודש ובכך כבר מזכירים לעצמנו כי אנחנו התעוררנו הבוקר כדי לעבוד את הבורא. אחר כך מברכים ברכות השחר ומודים לא רק על הנשמה שחזרה לגוף, אלא גם על הגוף עצמו, שאפשר לקום, אפשר ללכת, על הבגדים הנעליים וכו'.
אחר כך הולכים לבית הכנסת להתפלל, קודם התפילה בוודאי לומדים פנימיות התורה כדי להתכונן כראוי לתפילה. בתפילה הרי עומדים מול בורא עולם ובפנימיות התורה לומדים להכיר אותו.
בתפילה עצמה, הבינוני מתבונן כפי שהסברנו בפרק ג' וכך מוליד רגשי יראה ואהבה להשם, בזמן קריאת שמע הוא חש עד כמה הוא אוהב את השם ורוצה להתמסר אליו. הרגשה זו לא תהיה אצלו באותה עצמה כל היום, כשתפילה תסתיים זה ירד, אך כיוון שבבוקר זה היה בשיא העצמה גם המעט שיישאר יהיה חזק מספיק, כדי שיזכור כל היום כי "אין עוד מלבדו".
בהמשך היום יהיו לו הרבה "שעונים מעוררים", כל פעם שיראה מזוזה בה כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ייזכר בכך, כך גם כשיראה את הציצית עליה נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". גם כאשר ייגש לאכול או לשתות הוא יברך על כך לפני ואחרי ויחדיר בעצמו עוד יותר את ההכרה כי הקב"ה נמצא איתו כל הזמן.
ומתוך כך ש"יחיה" את זה, גם כשיבוא לו הרהור על דבר אסור הוא ידחה אותו, הוא גם ידע לחשוב ישר על עניין בקדושה כדי לדחות את אותו הרהור, כיוון שבענייני קדושה יש כח מיוחד לדחות עניינים לא רצויים כפי שהאור דוחה את החושך.
וגם בעניינים שבין אדם לחברו, תיכף שתבוא לו מחשבה של שנאה או קנאה על מישהו אחר, הוא ידע שזה מגיע מהנפש הבהמית וידע לדחות אותה במקום.
לסיכום
גם אצל הבינוני כמו אצל הרשע עוד נשאר רע בלב, ההבדל הוא שלבינוני ברור מעל לכל ספק שהרע הוא אכן רע ולכן לא ירשה לו להתפשט למחשבה דיבור ומעשה, הוא יעשה זאת על ידי שיתפלל כראוי ויחיה עם ההכרה שהקב"ה איתו כל הזמן. אצל הרשע עדיין לא פסול הרע לחלוטין ולכן הוא עוד עלול ליפול בעבירות מדי פעם, הרשע וטוב לו מתחרט על כך וחוזר בתשובה בעוד שהרשע ורע לו כבר עבר את הקו הזה והוא אפילו לא מתחרט על העבירות שעושה.
לכבוד סיום החלק הראשון, אני רוצה להדגיש כי למדנו באופן של "טעימה" מהתניא כאשר לימוד מתוך הספר הינו בוודאי מעמיק יותר ומזמין את כולם לעשות זאת.
נדב כהן, אסנט צפת - בית לסדנאות בנושא מיסטיקה יהודית, מודעות וקבלה.
