כתוב: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" [1].
אבל כתוב גם: "אל האשה אמר [...] ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" [2].
לגבי "אישך תשוקתך", אני מעדיפה לא לדבר, כך בפרהסיה, מטעמי צנעת הפרטים.
לגבי "והוא ימשל בך", ראשית, אמירה זאת סותרת את הכתוב הראשון. שנית, טוב לא כדאי לדר על כך...
אבל, מי אני שאציע פתרון, הרי החכמים שלכם אומרים:
"במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" [3] .
מצד שני, אם לא אשאל ולא אתמהה, הקושיות תעלמנה???
אספר לכם מה קרה, ותחליטו...
ובכן המצב היה קשה מאוד, ממש בלתי נסבל: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" [4].
מילא, עבודה קשה, אם זה עוד אפשר להמשיך לחיות ולקוות ליום חדש.
פרעה לא הסתפק בכך.
הוא החליט להעלים אותנו, להשמיד אותנו! [5].
זה כבר היה יותר מידי. ובאמת, קשה להבין החלטה זו.
הנה גם פה יש דברים תמוהים.
איך פתאום הגיע האיש, המלך פרעה, להחלטה לא אנושית זו?
הוא חלם חלום.
חלום מאוד משונה: "פרעה ראה בחלומו והנה כל ארץ של מצרים עומדת בכף מאזניים אחד, וטלה בן כבשה בכף מאזניים אחד. והייתה כורעת כף מאזניים מטלה בתוכה" [6].
פרעה התעורר במבוכה רבה, טלה אחד יכול להכריע את כל ארץ מצרים??? [7].
פרעה זכר שסב- סב-סבו, בימי יוסף, גם כן חלם. אותו סב-סב-סב פנה לצפנת פענח, אשר פתר את החלומות והכל התגשם.
לפרעה שלנו לא היה בנמצא מין צפנת פענח כזה.
הוא פנה ליועצים שלו, הם פירשו והציעו: "מיד שלח ויקרא כל חרטומי מצרים ויגד להם את חלומו. מיד פתחו פיהם, ייניס וימברס ראשי החרטומים, ויאמרו לפרעה: בן אחד עתיד להיות נולד בעדתם של ישראל שעל ידו עתידה להחרב כל ארץ של מצרים" [8].
מה אומר ומה אדבר, פרעה נכנס ללחץ [9].
חרדתו של פרעה, כנראה בלבלה את שיקוליו ואז הוא פנה, כמו שאתם אומרים, לחתול כדי שישמור על השמנת.
פרעה פנה, לא פחות ולא יותר, אל שפרה ואל פועה העברית שהיו המנהלות האחראיות על כל המיילדות [10].
הוא דרש מהן באופן חד משמעי: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" [11].
נו, באמת מה דעתכם, האם בינתו לא נסתלקה?
לדרוש מנשים ועוד ממיילדות עבריות להרוג את כל הילודים, זה נשמע לכם הגיוני???
אישה, אפילו לא מיילדת, מסוגלת לעשות דבר כזה?
ואמנם שפרה ופועה לא העבירו הנחיה זו לאף מיילדת [12].
אבל האיום לא פג.
פרעה האיש, כנראה בלחץ יועציו, לא ויתר והוא פנה אל כל העם: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון" [13].
המצב קשה יותר.
ואז, תאמינו או לא, גם אלי נפתחו מראות החלום.
"אני מטיילת לבד על שפת היאור. שקט מסביב, הרבה אור זורח.
פתאום, מתוך הסוף אשר על שפת היאר, מנתר, לא תאמינו, טלה קטן, חמוד.
הוא ניגש אלי מתחכך ברגליי, מרים ראשו הקטן ופועה: נו, מתי?"
התעוררתי המומה.
אני יוכבד, אלד טלה?
רק זה חסר לי.
אבל, לאחר שההתרגשות הראשונה נמוגה, פתאום התחלתי להבין. הרי טלה הופיע גם בחלום פרעה.
איך אתם אומרים, האסימון ירד, אבל התמיהה לא.
אני, יוכבד דדתו של עמרם מבית לוי אלד "בן אחד עתיד להיות נולד בעדתם של ישראל שעל ידו עתידה להיחרב כל ארץ של מצרים"?
סיפרתי על החלום ועל מחשבותיי לאישי, האחיין שלי עמרם מבית לוי.
הוא, למרות שהיה אחיין שלי, לא התלהב, אפילו גיחך עלי.
בקיצור עמרם מבית לוי שלי לא רצה, במצב הקשה הזה, להוליד עוד.
טוב, לא שכחתי ש"והוא ימשל בך". אבל אני החלטתי לא לוותר.
הרגשתי שהחלום הזה הוא ממש נבואה גדולה בשבילי.
אז, כפי שוודאי ידוע בכל הזמנים: אנשים מדברים, נשים עושות.
כך עשיתי, הריתי לעמרם אישי.
והסתרתי כמה שיכולתי את תפיחת בטני.
והגיעה השעה.
כעת גם עמרם שלי, שינה את עמדותיו, בסך הכל הוא איש טוב, באמת.
הוא קיבל מרץ, אץ-רץ והביא, לא פחות ולא יותר, את שפרה ואת פועה העברית המהוללות.
והוא נולד.
לא, לא טלה, ממש תינוק לתפארת.
זורח, מפיץ אור מסביב, ממש זוהר בהיר.
גם המיילדות התפעלו, אור כזה הן עדיין לא ראו.
אפילו עמרם שלי התרגש.
אינכם מאמינים, הא?
שלשה ירחים הנקתי אותו באהבה רבה, בסתר [14].
הוא התפתח, והוא גדל עד שלא יכולתי להסתירו עוד [15].
וודאי לא תתפלאו אם אספר לכם שלא רק המצרים, גם בין העבריים היו כאלה שהיו מוכנים לעשות כל דבר בשביל עוד סאת תבואה...
היה צריך להיזהר מאוד.
התלבטתי, חשבתי ולאחר התייעצות כנה עם עמרם היקר שלי, גיבשתי תכנית פעולה: "ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר" [16].
למה דווקא "בסוף על שפת היאר"?
אינטואיציה של אישה, של אמא.
כולם יודעים מתי בת פרעה יורדת לרחץ על היאר, הרי השומרים הופכים את שפת היאור ל"שטח סטרילי" ולאף אחד, וודאי מבני עמנו, אסור להתקרב ולהזין עיניו בחמודות גופה של הנסיכה.
אבל, שמעתי שהיא אישה רגישה, ולא אומרת הן לכל הפקודות המשונות שיוצאות מפי אביה המלך. להיפך, מספרים שהיא ממש מתנגדת בחריפות לפקודות.
נוסף לכך, וזה אולי העיקר, ידוע הוא שהיא עקרה ומאוד, ממש מאוד כמהה לגדל ילד.
אם הכל ילך למישרין אולי..
לא יזיק אם גם מקור החלומות יסייע.
ליתר ביטחון, אמרתי לבתי מרים אחותו, שתסתתר בקרבת מקום ותראה מה קורה.
גם אני ישבתי, חבויה לא רחוק משם, איזה מתח נורא...
תבת גמא ובה האור שלי נעה לאט על המים.
"ותרד בת פרעה לרחץ על היאר"[17]. לא יכולתי לשבת במנוחה, רעדתי.
מה יקרה?
"ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה" [18].
קול הבכי של האור שלי נשמע היטב, נשימתי נעצרה.
קריאתה המופתעת של בת פרעה נשמעה היטב, כאילו היא רוצה ש"הלא נראים" ישמעו היטב, ולא יטעו: "ותאמר מילדי העברים זה"[19].
זה הרגע, זה הזמן: במקל שבידי דחפתי מעט את בתי מרים שהייתה קפואה על מקומה ממה שראתה: "לכי מהר, תציעי לה מיניקת עברייה, אותי".
מרים ניגשה בזהירות אל האישה ואמרה בהכנעה רבה ובתמימות מופגנת, "אל בת פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד?" [20].
מרים סיפרה אחר כך, שבת פרעה לא היססה, היא מיד אמרה: "לכי"
בתי הלכה, "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד"[21].
הגעתי.
האור שלי מיד הפנה את עיניו הנפלאות והושיט ידיו הקטנות אלי.
יש לי הרגשה חזקה שבת פרעה הבינה היטב מה קורה כאן, אבל היא המשיכה ל"שחק את המשחק": "ותאמר לה בת פרעה: היליכי את הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את שכרך ותקח האשה הילד ותניקהו"[22].
והנקתי אותו וגידלתי אותו, וסיפרתי לו יומם ולילה מי הוא ואיזה מורשת הוא נושא.
הוא קלט הכל.
וכשהגיעה השעה: "ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן" [23], ידעתי, שהוא יימצא בידיים טובות.
כך היה.
והשאר מסופר בכתובים.
אז, כאשר העולם מתנהל רק על ידי "והוא ימשל בך", בדרך כלל, טוב לא יוצא מזה.
הנה, שפרה גם פועה, מרים, ואפילו בת פרעה, היו ופעלו בזמן המתאים כדי להראות שאיש, אפילו גדול ונורא כמו פרעה אינו יכול להגשים רוע לב, הרס וחורבן, אם יש נשים פשוטות שמוכנות לומר לא, הרף!
ואנוכי, "יוכבד בת לוי", מודה לאלוהים שזכיתי לחיות ולפעול בעת ההיא.
הבהרות ומראה מקום
[1] בראשית א, כז.
[2] בראשית ג, טז.
[3] בבלי, חגיגה יג, א.
[4] שמות א, יג?יד.
[5] "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר: בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" (שמות א, טו?טז).
[6] כתר יונתן לשמות א, טו.
[7] אכן, שאלה הגיונית.
[8] כתר יונתן לשמות א, טו.
[9] "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, י.).
[10] "הרבה מילדות היו במצרים. שהרי שתיים אלו לא היו מספקים מזון לס' רבוא. אלא שתיים אלו היו שרות על כולן" (חזקוני לשמות א, טו).
[11] שמות א, טז.
[12] "ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א, יז).
[13] שמות א, כב.
[14] "ותהר האשה ותלד בן; ותרא אתו כי טוב הוא, ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב, ב).
[15] "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב, ג).
[16] שם, שם.
[17] שמות ב, ה.
[18] שם, ה.
[19] שם, ו.
[20] שם, ז.
[21] שם, ח.
[22] שם, ט.
[23] שם, י.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
