הודאה חופשית ומרצון 

סעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשלא 1977 מתייחס לנושא וזו לשונו : "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה , תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון ".

מה משמעות של חופשית ומרצון ?

הפסיקה קבעה כי דרישה זו מתקיימת מקום בו ההודאה נמסרה מבלי שהופעלו על הנאשם או הנחקר אמצעי לחץ חיצוניים, להבדיל מאמצעי לחץ פנימיים המתעוררים בנפשו של הנחקר שהיה בהם כדי לשלול ממנו את יכולתו לבחור בין למסור את הודאתו או לא. (עפ 715/78 לוי נגד מדינת-ישראל, עפ 5614/92 מדינת ישראל נגד מסיקה, עפ 1520/97 חדד נגד- מדינת ישראל, עפ 10715/08 ולס נגד מדינת-ישראל) .

יש לציין שלא כל פגיעה ברצון החופשי של הנחקר תביא באופן מיידי לפסלות הודאה שנמסרה אלא רק פגיעה משמעותית וחמורה שיש בכוחה לשבש את כושר הבחירה של הנחקר ( עפ 5121/98 יששכרוב נגד התובע הצבאי הראשי, להלן : פרשת יששכרוב). אפשרות נוספת לפסילת הודאה שהותוותה בפרשת יששכרוב , דהיינו דוקטרינה פסיקתית מכוחה מסור לבית-משפט שקול-דעת לקבוע כי ראייה היא בלתי קבילה, אם מתקיימים בה שני מסלולים:

1. ההודאה הושגה שלא כדין,היינו , באמצעי חקירה המנוגדים לחוק , תקנה או נוהל מחייב,באמצעים בלתי הוגנים או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת.

 2. קבלת הראייה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בתנאי פסקת ההגבלה .

ההחלטה בדבר פסילה של ראייה על פי מתווה זה אינה אוטומטית אלא נתונה לשקול דעתו של בית-משפט, כאשר כל מקרה לגופו .אמות המידה המנחות את בית-המשפט במסגרת איזון זה, רבות, ועליהן נמנות בין היתר: מידת אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראייה, הקשר בין אמצעי החקירה הפסול ובין הראייה שהושגה,חומרת העברה המיוחסת לנאשם וכן הנזק מפסילת הודאה אל מול התועלת בקבלתה.

השאלה היא מהו אמצעי פסול העשוי להביא לפסילת ראייה?  על פי אחד משני המסלולים,זו שאלה שלא ניתן לספק לה מענה טכני, ההכרעה בחוקיותו של האמצעי מתקבלת בכל מקרה לגופו , ובהתחשב באמות מידה של סבירות, שכל ישר והגינות .( יעקב קדמי,על הראיות בפלילים 1999 ) .

ככלל, אמצעי פסול יהא כזה "השולל מהנחקר, כאדם,את היכולת הנפשית לבחור, אגב שיקול דעת, אם לעשות שימוש בחסיון מפני הפללה עצמית או אם לוותר על זכות זו". בפסיקה שהתקבלה במשך השנים נקבעו אבות הפסול, כלומר אמצעים פסולים שהם פסולים על פניהם, שהשימוש בהם מביא לפסילתן של הראיות שהושגו באמצעותם . על אבות פסול אלה נמנים בין היתר:

1. שימוש באלימות ואיום באלימות ( עפ 369/78 אבו-מדיג'ם נגד מדינת-ישראל, 3081/91 קוזלי נגד מדינת-ישראל ) .

 2. שימוש בשיטות חקירה בלתי הוגנות שמטרתן שבירת רוחו של הנחקר , ( עפ 251/63 ניל נגד היועץ המשפטי לממשלה, עפ 344/75 נחום נגד מדינת-ישראל).

 3. שימוש בהשפלה וגידופים. 4. נקיטת תחבולות המתאפיינות ביסוד של מרמה ( עפ 2939/09 פילצה נגד מדינת ישראל ).

 4. פיתוי והשאה אשר משמען ,הבטחת טובות הנאה ממשית ומוחשית כנגד ויתור על הזכות לחסיון מפני הפללה- עצמית ( עפ 28/59 פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה ) .

 אם כן, הסעיף והפסיקה אינם נדיבים בכל הקשור לפסילת ראיות אשר המשטרה השיגה שלא כדין. נחקר שיטען שהודה בביצוע העברה בגלל שהשתמשו נגדו באלימות או איומים או גידופים או הבטחות אלה ואחרות יצטרך להראות שהאמצעי שהופעל עליו שלל ממנו את רצונותיו החופשיים ולהראות עובדות אלה קשה כאשר אתה נחקר לבד ומוקף חוקרים שתכליתם אחת, לשבור את הנחקר. על כן , זכרו שיש לנחקר בטרם חקירתו , זכות ההיוועצות עם עורך דין וכן הזכות לקשר רצוף עם עורך דין וזאת כדי להימנע או לצמצם מצבים בהם הנחקר נסחט למסור דברים שאינו מעונין למוסרם .