למען הגילוי הנאות, נציין כי משרדנו ייצג את היבואנים באותם תיקים הנזכרים בכותרות שבסעיפים א, ב, ג.
א. יבואן זכאי לקבל מרשות המכס מידע אודות סיווג מוצרים שונים
*** בש"א 1632/06 בית המשפט המחוזי בירושלים - החלטה מיום 14.11.06
בשלב ההליכים המקדמיים ביקשה התובעת (יבואנית) מרשות המכס לציין כיצד מסווגים על ידה מוצרים שונים, לרבות מוצרים של מתחרים של היבואנית. רשות המכס סירבה למסור את המידע מטעמים, בין היתר, של חסיון המידע, הכבדה על הרשות, וחוסר רלבנטיות. לאור זאת, פנתה היבואנית לבית המשפט על מנת לחייב את רשות המכס לספק את המידע הנדרש.
בית המשפט קבע כי יש לגלות את המידע ליבואנית, שכן גם בחוקי המס, הכלל הבסיסי הוא כלל הגילוי והחריג הוא החיסיון, ונסיבות העניין - אופיו של המידע, חשיבות המידע ליבואנית ויחסי הכוחות בין הצדדים ? מצדיקות את גילוי המידע.
בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת החסיון שנטענה על ידי רשות המכס, שכן אופן סיווגו של מוצר ובהתאם לכך שיעור המס החל על המוצר, אינו ידיעה שהגיעה לרשויות המס מהנישום, אלא מידע שמצוי בידי רשויות המס מעיקרא, או מידע המיוצר על ידן. כמו כן, מידע לגבי אופן סיווג מוצרים אחרים הינו מידע רלבנטי עבור צד במחלוקת בעניין סיווג, וחיוני עוד יותר בתביעה שעניינה הפלייה בין יבואנים.
בית המשפט הוסיף וקבע כי מצב הכוחות הבסיסי במחלוקת סיווגית בין יבואן לרשויות המס אינו מאוזן (ושלרשויות המס מידע רב יותר מאשר ליבואן), ויש לאפשר את תיקון חוסר האיזון, בין היתר באמצעות צמצום החיסיון שיוענק. יחד עם זאת, קבע בית המשפט מידע שיימסר צריך להיות מידע שכבר מצוי במאגרי המידע של הרשות, מבלי שהרשות תאלץ לחפש מידע נוסף, ובהיקף סביר.
על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם רשות המכס.
ב. מגבלות על הרמת מסך ההתאגדות לצרכי גבית מס
*** ע"ש 5010/05 בית המשפט המחוזי בירושלים - פסק דין מיום 10.8.06
חקיקת המס - למשל סעיף 106 לחוק מע"מ, תשל"ו - 1975, החל גם על תשלומי מכס ומס קניה - מאפשרת לרשויות המס בעצמן, ללא קבלת אישור של בית המשפט, להרים את מסך ההתאגדות לצורכי גבית מס, וגם לגבות חוב מס של אדם אחד מאדם אחר.
מדובר במקרים שבהם קיים חוב סופי, והחייב מעביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לגורם אחר, או שמעביר את פעילותו לגורם אחר, וכל זאת מבלי שיש לחייב אמצעים בישראל לסילוק החוב.
השאלה הנשאלת היא האם על מנת שרשויות המס יוכלו לעשות שימוש בסעיף 106 הנ"ל, יש צורך, קודם כל, שהחוב הסופי יתגבש ורק לאחר מכן תתבצע העברת הנכסים או הפעילות, או שניתן להפוך את סדר הדברים - העברת נכסים ולאחריה התגבשות החוב הסופי.
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי קודם כל צריך להתגבש החוב הסופי ורק לאחר מכן תתבצע העברת הנכסים או הפעילות, וזאת, בין היתר, בשל החשש בפגיעה בזכויות יסוד: "מאחר שאין ספק שמצבי התחמקות המובהקים הם אלה שבגדרם העברת הנכסים נעשית לאחר שהחוב ידוע וקיים, ולא קודם לכן... דווקא במצב דברים זה, אני רואה לנכון להעדיף את פירוש המערערת, מאחר שפירוש המשיבה יש בו כדי לפגוע באופן משמעותי בזכויות הקניין... ערכי היסוד מצויים בגדר התכלית האובייקטיבית, וההנחה היא שמחוקק סביר אינו חותר לפגוע בהם".
רשות המכס לא ערערה על פסק הדין.
במקרה אחר, שנדון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"ש 1181/04 פסק דין מיום 13.9.06) ריכך בית המשפט באופן משמעותי את פרשנות הביטוי "חוב סופי", וקבע כי אם החייב היה מודע לחוב, הרי שהחוב ייחשב לסופי, גם אם דרישה פורמאלית הוצאה מאוחר יותר.
ג. עיכוב הליכי אכיפה וגביה בגין חוב מסי יבוא
*** בש"א 1197/06 בית משפט השלום בבית שמש, החלטה מיום 6.11.06
בין היבואנית לרשות המכס התגלעה מחלוקת סיווג, ורשות המכס הוציאה ליבואנית גרעונות בסך של כ - 170,000 ש"ח. משסורבה פנייתה של היבואנית לרשות המכס להמשיך ולעכב את הליכי הגביה שבמסגרת פקודת המסים [גביה], אלא בכפוף להעמדת ערבות בנקאית במלוא גובה החוב, פנתה היבואנית לבית המשפט בתביעה להצהיר אודות בטלות הגרעונות, ובבקשה למתן צו זמני המורה לרשות המכס להימנע מלנקוט בהליכי אכיפה, גביה ועיכוב מטענים, עד להכרעת הענין.
היבואנית טענה, בין היתר, כי אין באפשרותה להעמיד ערבות בנקאית במלוא גובה החוב, וכי המשך הליכי האכיפה והגביה יוביל להפסקת פעילותה העסקית ופגיעה חמורה בשמה וביחסיה עם ספקיה. מנגד, טענה רשות המכס, בין היתר, כי עיכוב הליכי האכיפה והגביה ימנע את גבית חוב המכס, וכן כי סעיף 154 לפקודת המכס קובע הסדר ייחודי לפיו לא ניתן להגיש תביעה לבית המשפט אלא בכפוף לתשלום סכום החוב הנדרש על ידי הרשות.
בית המשפט הצטרף לדיעה הקיימת בפסקי דין נוספים, וקבע כי במצב שבו הטובין שוחררו ורק לאחר מכן הוצאה הודעת חיוב פתוחה הדרך בפני היבואן להגיש תביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט המוסמך, כפי שנקטה היבואנית במקרה זה.
בית המשפט קבע כי היות והיבואנית הציבה תשתית משפטית ועובדתית המבססים את עילת תביעתה ולאור מאזן הנוחות, ינתן צו המעכב את הליכי אכיפה וגביה, וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית ע"ס של 20,000 ש"ח (ולא על מלוא החוב (170,000 ש"ח), כדרישת רשות המכס) וכן תעמיד נכס בשווי של 100,000 ש"ח לעיקול ברישום.
רשות המכס לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה.
נציין, כי בהחלטה של בית משפט השלום בתל אביב, שניתנה ימים ספורים לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, נקבע, בעניינו של מחסן רשוי, כי לא יעוכבו הליכי גביה אלא אם כן ישולם מלוא סכום המס השנוי במחלוקת (בש"א 167243/06, החלטה מיום 8.11.06).
ד. עקיפת הפרוצדורה עלתה לרשות המכס ביוקר
*** ת.א. 634/02 בית המשפט המחוזי בחיפה - פסק דין מיום 6.7.06
ליבואנית הוצאו דרישות חיוב רטרואקטיביות לתשלום מסי קניה. היבואנית חלקה על דרישות החיוב ממספר טעמים, אשר החשובים לענייננו הם אלו הפרוצדורליים:
ראשית, טענה היבואנית כי חלק מדרישות החיוב התיישנו, שכן החוק, ככלל, מאפשר לרשות המכס להוציא דרישות חיוב עד חמש שנים אחורנית, בעוד שכאן רשות המכס הלכה רחוק יותר. אמנם, החוק מאפשר לרשות המכס להרחיב את התקופה, אולם רק על ידי אישור מנהל המכס, אשר לא ניתן, כך טענה היבואנית, ואף אם ניתן - היה זה זמן רב לאחר התחלת ההליכים המשפטיים.
בית המשפט קיבל את עמדת היבואנית וקבע כי לא הוכח שהתקופה הוארכה על ידי מנהל המכס. בית המשפט לא הסתפק רק בכך, וגם קבע כי העדר אישור מנהל המכס הינו פגם מהותי הפוגע בתקינות ההליך כולו, ועל כן דינן של הדרישות שהוצאו בהעדר סמכות - להתבטל, שכן "המסר לפיו רשות המכס, שהנה רשות מנהלית שאמורה להיות נאמנת הציבור, יכולה לפעול ככל העולה על רוחה ולהתעלם מסמכויות מפורשות ומהותיות, אינו נסבל ולטווח הרחוק יגרום יותר נזקים מאשר התועלת במקרה הספציפי הזה".
טענה נוספת של היבואנית היתה בנוגע לאי קבילותן של הראיות שהוצגו על ידי רשות המכס. מדובר, לטענת היבואנית, בראיות שנגבו בחו"ל ושלגביהן לא ביקשה רשות המכס, למרות הוראות החוק, אישור מבית המשפט המוסמך בארץ בטרם הפנייה למדינה הזרה. כמו כן, רשות המכס השתמשה בהליך האזרחי בחומר חקירה שהושג לצורך הליך פלילי, וזאת על אף התחייבותה שלא לעשות כן, ועל אף הוראת החוק בענין זה. בית המשפט קיבל, לגבי חלק מהראיות, את עמדת היבואנית.
ה. לפעמים לא צריך להיעזר בדברי ההסבר של השיטה ההרמונית
*** ע"א 1164/03 בית המשפט המחוזי בתל אביב - פסק דין מיום 15.10.06
יבואנית ייבאה מכשיר המיועד לגיזום קצוות של כרי דשא ויישורם, וסיווגה את המכשיר בפרט 84.33.1000 הכולל "מכסחות למשטחי דשא, לגנים או למגרשי ספורט". רשות המכס הודיעה ליבואנית כי הסיווג הנכון של המכשיר הינו בפרט 84.67.8900 הכולל "כלים לעבודת יד, פניאומטיים, הידראוליים או עם מנוע לא חשמלי הנתון בגופם - אחרים". הנושא הובא להכרעה בבית משפט השלום ברחובות.
עובדתית, קבע בית משפט השלום כי מדובר בכלי עזר לכסוח דשא, אשר ניתן להשתמש בו גם לכסוח ממש של משטחים קטנים. במצב זה היה נדרש בית המשפט להכריע האם יש להשתמש בדברי ההסבר של השיטה המתואמת לפרט 84.33, הקובעים כי פרט 84.33 כולל מכסחות דשא הקוצצות דשא באופן אופקי, ואינו כולל מכונות ניידות הקוצצות דשא ועשבים לאורך קירות, גדרות ותחת שיחים, שסיווגן בפרט 84.67, ובהתאם לכך לפסוק כי מדובר במוצר משלים למכסחת דשא, המכסח דשא וגידולים אחרים, ושסיווגו, על כן, הוא בפרט 84.67; או שיש להתעלם מההבחנה בין מכסחת דשא למוצר משלים למכסחת דשא, ולקבוע, בהתאם לעיקרון המאפיין העיקרי, כי הפונקציה העיקרית של המכשיר הינו כיסוח דשא, וכי פרט 84.33 הוא המתאים לסיווג המכשיר, שכן הוא נותן תיאור מפורט יותר מאשר פרט 84.67.
בית המשפט העדיף את החלופה השניה תוך התעלמות מדברי ההסבר של השיטה המתואמת.
רשות המכס ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק דינו של בית המשפט השלום ברחובות, אך ערעורה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנת בריסל יכולה להוות כלי פרשני, אלא שהיא תקבל משמעות כאשר הדברים אינם ברורים לאחר קריאת צו תעריף המכס. במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט כי אין צורך להיעזר לדברי ההסבר של השיטה ההרמונית, שכן מדובר בשימוש פונקציונאלי ברור של המכשיר - כיסוח דשא, וככזה הוא יסווג בפרט 84.33.
ו. תשלומי מסי יבוא אגב מחאה והוכחת אי גלגול המס
*** ת"א 99086/00 בית משפט השלום בתל אביב - פסק דין מיום 5.2.06
בית המשפט נדרש להכריע בשאלת השבת המכסים ששולמו על ידי יבואנית, וזאת לאחר שקיבל את עמדת הסיווג של היבואנית.
אשר להוראותיו של סעיף 154 לפקודת המכס, ריכך בית המשפט את הדרישה של רישום המלים "שולם אגב מחאה" על גבי רשימון היבוא. בית המשפט קבע כי במצב שבו יבואן מגיש תביעה משפטית כנגד המכס להשבת מכסים ששולמו אגב מחאה, וברשימונים נוספים, שהותרו לאחר הגשת התביעה, אינו רושם המלים אגב מחאה, אך דבר המחאה ברור לרשות המכס מנסיבות חיצוניות (תכתובות, הגשת תביעה בגין רשימונים קודמים וכו'), אין לדחות את התביעה לגבי הרשימונים הנוספים רק משום שהמלים אגב מחאה לא נרשמו על גביהם.
(יצוין כי קיימת בענין זה פסיקה של בתי משפט אחרים שהינה מחמירה יותר, למשל: בש"א 115467/04 בית משפט השלום בתל אביב - פסק דין (חלקי) מיום 1.7.04; בש"א 180471/04 בית משפט השלום בתל אביב, החלטה מיום 11.11.2004).
יחד עם זאת, בכל הנוגע לתקופת שלושת החודשים הקבועה בסעיף 154, קבע בית המשפט כי סעיף זה קובע התיישנות מהותית, ולפיכך אין להידרש לתביעה שהוגשה לאחר שלשוה חודשים ממועד שחרור הטובין. (יצוין כי בענין מאוחר יותר (ע"א 9257/06 בבית המשפט המחוזי בירושלים, פסק דין מיום 6.11.06), העלה בית המשפט המחוזי בירושלים, באמרת אגב, את האפשרות שסעיף 154 לפקודת המכס כלל אינו קובע תקופת התיישנות, לא מהותית ולא דיונית, תוך שניתן להאריך את תקופת שלוש החודשים מטעמים מיוחדים).
בכל הנוגע להוכחת אי גלגול המס הקבועה בסעיף 6 לחוק מסים עקיפים, נקט בית המשפט בעמדה מרוככת, והסתפק בכך שהוכח בפניו כי מחירי טובין ירדו לאחר שהיבואנית נדרשה לשלם את המיסים לפי דרך הסיווג של רשות המכס ולא עלו, ובכך שהוכח בפניו כי בשל תנאי שוק ותחרות, היה זה בלתי אפשרי מבחינת היבואנית להעלות את מחיר הטובין. (יצוין כי קיימת בענין זה פסיקה של בתי משפט אחרים שהינה מחמירה יותר, למשל: ת.א. 18518/03 בית משפט השלום בתל אביב - פסק דין מיום 16.1.05).
על פסק הדין הוגש ערעור על ידי הצדדים.
ז. ביקורת על נוהל קנין רוחני של רשות המכס
*** ת.א. 1003/06 בית משפט השלום בנצרת - פסק דין מיום 13.11.06
סעיף 200 א ואילך לפקודת המכס קובע כי רשות המכס רשאית לעכב טובין שמפרים לכאורה זכויות יוצרים ו/או סימני מסחר בעקבות הודעה מטעם בעל הזכויות או ביוזמתה שלה. העיכוב אינו ללא סוף או נטול הגבלה: על בעל הזכויות להפקיד בידי רשות המכס, תוך זמן קצר מהעיכוב, ערבות שיש בה כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב, ועליו להגיש תובענה לבית המשפט כנגד יבוא הטובין המפרים תוך עשרה ימי עבודה מיום קבלת הודעת העיכוב. הימנעות מפעולה לפי פרוצדורה זאת תוביל לביטול עיכוב הטובין.
והנה, על אף שלשונו של המחוקק ברורה בעניין זה, קיימת בפועל תופעה של עיכוב טובין על ידי רשות המכס, גם כאשר לא היה בעל זכות שהתלונן כנגד יבוא הטובין, וגם כאשר לא ניתנה ערבות מצד אותו בעל זכות ולא הוגשה תובענה על ידו. לעיתים, מתקיימים מצבים שבהם בעל זכויות מצליח לעכב משלוח של יבוא לגיטימי ומתחרה, מבלי שיידרש לנקוט בהליכים מתאימים מצידו, לרבות הפקדת ערבויות, ובסופו של דבר זונח בעל הזכויות את בקשת העיכוב, והטובין משתחררים.
מקורה של תופעה זאת בנוהל קנין רוחני המופיע בפרק 15 של התאמ"ו (תדריך אגף המכס ומע"מ), המאפשר, במקרה של משלוח קטן, לעכב את הטובין גם אם בעל הזכויות לא יפקיד ערבות ולא יגיש תובענה. בנוסף, קובע הנוהל מאפשר הנוהל לתפוס טובין "במקרים חריגים, כאשר אין נציגות של בעל הזכות בארץ ומדובר בהפרה בוטה על פניה של זכויות קניין רוחני, הינו כאשר לא נדרשת מומחיות מיוחדת על מנת לקבוע כי מדובר ביבוא מפר". וכל זאת מבלי שבעל הזכויות ינקוף אצבע ויפעל באופן כזה או אחר.
בית משפט השלום בנצרת נדרש לענין, והוציא פסק דין אשר מותח ביקורת משמעותית על הנוהל הנ"ל. בית המשפט קבע כי הוראות סעיף 200 א (לרבות חובת הפקדת ערבויות והגשת תביעה משפטית) מהוות את המתווה הייחודי במקרה של תפיסת טובין אשר יש חשש כי הם מפרים זכויות יוצרים וסימני מסחר, תוך שציין כי ההוראה הכללית בדבר שמורת דינים הקבועה בסעיף 200 ה לפקודת המכס (דהיינו, שהוראות סעיפים 200א עד 200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי כל דין) - אין מטרתה להוציא ולשנות מכך. בית המשפט אף קבע כי אינטרס כלכלי או טעמי נוחות מצד בעל הזכויות אינם יכולים להצדיק שחרור מהוראות סעיף 200 א, לרבות שחרור מהגנה על זכויות מייבא הטובין, והוסיף וקבע כי לא הוברר באיזו סמכות נעשתה הסטייה של הנוהל מהוראות סעיף 200א.
נמסר לנו כי הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.
ח. החזר מס קניה במקרה של חוב אבוד
*** ע"ש 1550/04 בית המשפט המחוזי בבאר שבע - פסק דין מיום 16.2.06
[פסק הדין הבא אמנם אינו עוסק ביבואנים, אלא ביצרנים מקומיים, אולם לנוכח חשיבותו כללנו אותו ברשימה זאת].
האם יצרן טובין זכאי להחזר מס הקנייה ששילם בגין טובין שמכר, במקרה שתמורת המכירה לא שולמה לו והחוב הפך ל"חוב אבוד"?
בית המשפט ענה על שאלה זאת בחיוב, והכיר בחוב אבוד לצורכי החזר מס קנייה. בית המשפט קבע כי מס הקנייה נכרך מעצם מהותו וטבעו ל"מכירה" שמכר הנישום. כאשר המכירה סוכלה מכל וכל והמוכר לא קיבל ולא יקבל תמורה כלשהי בגינה, הרי שהשארת סכום מס הקנייה בקופת רשות המס הנה מנוגדת היא לתכלית היסוד האובייקטיבית המונחת בבסיס רעיון מיסויו של מוכר טובין בגין מכירתם, קבע בית המשפט.
פסק דין זה אינו מתייחס למס קניה ביבוא, שכן חוק מס קנייה קובע מפורשות בסעיף 27(א)(1) כי מס קנייה יוחזר למי ששילמו אם הטובין שעליהם שולם המס לא נמכרו, למעט אלה "שהמס עליהם שולם בשעת יבואן". בית המשפט היה ער לאפליה אפשרית בין היבוא לייצור המקומי, אולם קבע שאפליה זאת, ככל שהיא קיימת, מעוגנת בחוק, ומי שיכול לשנותה הוא המחוקק בלבד.
