21 דצמבר 2010
בוהמה או בהמיות
אין כל מניעה כי אמן יחליט יום אחד לעבור המתרס מן האמנות לפוליטיקה ולהתחיל להפיץ משנתו הפוליטית, זכותו. אך אנו הציבור חייבים לכן לחדול מלראות בו אמן ולהגדירו כפי שאכן הינו דהיינו, פעיל פוליטי.
בכך שאנו ממשיכים לתייגו כאמן על כל הנילווה לכך, בעוד הינו מקדם אג'נדה פוליטית נישתית על במות הופעותיו הרי שאנו, הקהל תורמים במו ידינו לתרבות השקר ואחיזת העינים השוטפת את מדינת ישראל.
נידרשים אנו כאן לחרם שהטילה להקת הזמר "תיסלם" על הזמר / משורר / מלחין המחונן אריאל זילבר באשר, רחמנא ליצלן, שומו שמים, הוא גם ימני וגם דתי, אוזנים תצילנה. ו-כן, יש לו דעות והוא אינו בוש בהן ומבטאן ללא הקשרים וגוון פוליטי אלא ערכי-רוחני בלבד.
במדינת ישראל נוצרה אנומליה מסוכנת מעין כמוה. המיעוט הזניח מוצא עצמו כה בטוח בכוחו עד כי מתיר הוא לעצמו להחרים את הרוב. נכון, במשטר הדמוקרטי זכויות המיעוט חייבות להישמר ואף להיות מוגנות. אך אם המיעוט רואה עצמו עליון על הרוב, באם המיעוט רואה בערכי הדמוקרטיה כשייכים אך לו ולא לרוב ומתיר לעצמו לבוז ולרדוף את הרוב הסובלני אליו יתר על המידה, כאן כבר נחצה קו אדום אשר גם המשטר הדמוקרטי חדל האישים ביותר, אינו יכול וצריך לעמוד בו.
דוגמאות למיעוט אשר ניצל את המשטר הדמוקרטי על מנת לרמוס את הרוב קיימות למכביר. החל מהמטורף המשופם הגרמני וכלה בתלמידיו הנאמנים, האיסלמיסטים בערי אירופה. כל אלו ידעו ויודעים לנצל את אזלת ידה של הדמוקרטיה האוטופית, על מנת להחלישה, לקעקעה ולכרסמה מבפנים ובכך להשתלט עליה.
האנומליה המסוכנת הזו התדרדרה, לא יאמן ממש, לתוככי מדינת ישראל. האשם העיקרי והברור לכך הוא בית המשפט העליון הישראלי ומורה דרכו המעוקם-מוסרית אהרון ברק אשר החזיק באג'נדת מיעוט בעם ובעיקביות ולאורך שני עשורים קיעקע את זכויות הציבור הישראלי והעבירן באורח למצער בלעדי לידי המיעוט השולי בה, תוך רמיסת כל אמות הגיון של מדתיות ואובייקטיביות.
כך, יכולים ערביי ישראל להשתלח במדינתם (איזה "מדינתם"?), ביודעם היטב כי יזכו להגנה גורפת של הבג"ץ העויין (עויין זכויות יהודים כמובן), כך יכולים אמנים להחרים את הרוב ביודעם כי לא יבולע להם תחת מטריית ההגנה של אותו הבג"ץ האג'נדתי להלל.
זה הבג"ץ אשר הפך את המונחים "זכויות אזרח" וחופש הביטוי" לחוכה ואיטלולה. איזה הגנה על "זכויות אזרח" היא לאפשר לעשרות אלפי יהודים ישראלים, המאותננים עלי כסל, ולהוותנו אף אזרחי המדינה, לנוד בעושר ואושר בארצות הים, במטרה להטיף ולהסית כנגד קיום מדינתם, האם הגנה על אלו הינה שמירה על זכויותיהם האזרחיות, האם זו הגנה על חופש הביטוי שלהם? והיכן אם כן נימצאות זכויות האזרח הלגיטימיות של הציבור (הכולל בתוכו אף הוא את הפרטים)? האם עלינו לכן להקים גוף משפטי נוסף, מאזן בג"ץ על מנת לשמור על זכויות הציבור היהודי במדינתנו? ושמא עלינו להציב גוף בורר למול הבג"ץ אשר יביא את הטייתו הברורה והבוטה של הבג"ץ לידי איזון אובייקטיבי וצודק? מה יעשה אזרח מ"הרוב" הדומם, זה שאינו לבן, אשכנזי, שמאלני קיצוני ו"רחבייתי", בבקשו אחר צדק, שהרי למעט הטיה פוליטית בוטה, צדק לא יקבל ב"בית הצדק".
גם הנימוק כנגד שיתופו של אריאל זילבר במופע המשותף שלהם הינו צבוע, אמור בהמי. זילבר אשר השתתף בכנס לזיכרו של הרב כהנא (זכותו) התבטא (שוב זכותו) כי ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר יכולה היתה להחשב כיום כמחזיקה בדעותיו של כהנא לנוכח התבטאויותיה ודעותיה שלה. הוא כמובן צודק, שהרי מפלגת מפא"י של קום המדינה ודוד בן גוריון ז"ל בראשה, היו נחשבים במצעם ובדעותיהם כיום לימין עד ימין קיצוני. אז את מה או מי בדיוק מנסים האווילים מ"תיסלם" להדיר כאן בדיוק? את דעותיה הנכוחות של גולדה מאיר ז"ל או את דעותיו הלגיטימיות של אריאל זילבר, או אפשר ושניהם יחדיו?
כך או כך, יוצאים אנשי "תיסלם" נילעגים. שהרי באם מחרימים הם את אריאל זילבר, מה ימנע אותנו, הציבור הרחב להחרימם כנגד? האם חרמות הינן כלי הנשק של צד אחד בלבד? האין חרמות חרב פיפיות? ובניגוד להם, התבטא אריאל זילבר בענוה שבשאר-רוח: "הקב"ה מוציא אותי מדברים שאני לא צריך להיות בהם".
כל הככרוכיות הזועקות "מקארתיזם" כנגד סתימת פיות מדומה, הם-הם העושים שימוש במונח זה בבחינת "הפוך על הפוך" על מנת להכשיר את סתימת פיות מתנגדיהם, כבמקרה זילבר. ובנוסף, חרמות בית התרבות בישוב אריאל, העדפות אנ"ש והדרת מתנגדים בתקשורת, באקדמיה, במערכות המשפט ומקרים רבים דומים אחרים. לטענתם, התבטאויותיו של זילבר ולא דעותיו הפוליטיות (צבועים שכמותם וכי מהו ההבדל לגביהם בין דעה והתבטאות, הכיצד נדע דעתו של אדם בלא שיבטאה?), אינם עולים בקנה אחד עם ערכי הלהקה. אז אולי יתכבדו צדיקי ומאורות הדור מ"תיסלם" וישכילונו מהם בדיוק "ערכיהם" הנעלמים של להקתם?
במחשבה שניה, איננו נידרשים להגיגי "תיסלם" לשם חשיפת דעותיהם הפוליטיות האנקדוטיות. די לנו לצפות ב"קול הרעם מפלסתין", הלא הוא זה הידוע גם בכינויו "ערוץ 2 " (ומשובטו מעורר הסלידה, ערוץ 10) ולהיווכח את מי הערוץ מיחצן (כפי שעשה עם אותה "תיסלם" ב- 19 דצמבר 2010 במהדורת חדשותיו) וכך, הזרזיר והעורב חד-פיגולים הם.
ומכאן, יש לנו לפנינו חבורת פוליטיקאים עלובה (אמנים הם כמובן שלא) אשר עושים שיריהם קרדום לחפור בו כנגד מתנגדיהם האידאולוגים. כאמור, זכותם, אך מדוע אנו בכל זאת עדיין מתעקשים לא לקרוא להם פעילים פוליטים? שהרי אמונות חשוכות ונאורות מסלידה, אלו הן מנת חלקם. אמנות זה לא.
מחרחרי החרמות מ"תיסלם" עדיין מצפים מאיתנו לבוא ולצפות במופעיהם. אתם יודעים מה? הם צודקים, אנו הרי נבוא לשמעם, שהרי הם ראויים לנו ואנו ראויים להם.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
