על נקמה ומחילה 

"My name is Inigo Montoya. you killed my father. Prepare to die"

מתוך הסרט "הנסיכה הקסומה"

איניגיו מונטויה, שכיר החרב הג'נטלמני ורב הכשרון בתחום הסייף, מצוייד בחרב אשר גולפה בידי אביו הרב אמן, ניצב בראש הר מול זר מסתורי עוטה מסיכה שחורה. הזר, מתנשף לאחר שטיפס על הר תלול, עומד להילחם באיניגו מונטויה. לפני הקרב מבקש איניגו מונטויה לראות את ידו של הזר המסתורי. הוא מבקש לדעת האם יש לו שש אצבעות. מתברר כי אביו של איניגו מונטויה נרצח ע"י גבר בעל שש אצבעות בהיותו ילד ומאז הינו עסוק בעיצוב מסע הנקמה הבלתי נלאה שלו, רוכש ומשכלל את כישורי הלחימה והסיוף שלו, למקרה שייתקל באותו רוצח מתועב. הוא ייצא כאשר ידו על העליונה בקרב האיתנים שיתחולל ביניהם. הזר המסתורי היה בעל חמש אצבעות בלבד. וגם גבר על איניגו מונטויה בקרב הסייף. אך חס על חייו. אבל נניח לרגע שהזר המסתורי היה אכן האיש בעל שש האצבעות. ונניח שאיניגו מונטויה היה מנצח אותו בקרב אימתנים אפי על ראשו של ההר. מה היה גורלו של איניגו מונטויה מאותו רגע? איניגו מונטויה הקדיש את כל חייו, מילדותו ועד בגרותו, להפיכתו ושיכלולו כמכונת לחימה והרג מושלמת לאותו רגע  שיפגוש את רוצח אביו. אך מה היה קורה לאחר אותו רגע של שיא וקטרזיס שבו כל אותן שנות שנאה והכנה היו מתנקזים לשנייה של נעיצת חרב בליבו של הרוצח? מה היה קורה לאחר מכן? איך היו נראים חייו של איניגו מונטויה לא ביום שלמחרת אלא בשניות שאחרי? האם תחושת הסיפוק שלאחר הצלחת המשימה הייתה מחזיקה אותו לשארית חייו? אני סבור שלא. אני סבור שהתחושה הבאה שהייתה מציפה אותו הייתה אחת- ריקנות.

זוהי טיבה של הנקמה. היא ממלאה אותנו. היא מציבה לנו יעד, תכלית ומטרה. היא דוחפת אותנו קדימה, לעיתים גורמת לנו למחשבות אובססיביות, גורמת לנו לחזור ולדמיין שוב ושוב את רגע הנקמה המתוק. הנוקם מדמיין שוב ושוב תסריטים שונים של פרצופו של זה שהוא נוקם בו- את ההפתעה, את הסבל, את הכניעה, את הייסורים, את חוסר האונים. הנוקם, בראשו, מתכנן לפרטי פרטים את מהלך הנקמה, כיצד יטמון את הפח, כיצד יתכנן את המהלכים. הדבר מעסיק את מחשבותיו ומנתב את מעשיו. לעיתים הנקמה הופכת לאובססיה, לדרך חיים. היא קובעת את סדר יומו של הנוקם ואת אורח חייו, לעיתים באורח לא מודע היות והוא מכוון מטרה. על נושא זה כתבתי מאמר בעבר על בני זוג נוקמים.

אולם, מה קורה כאשר הנקמה באה על סיומה? מה קורה כאשר הנוקם בא על סיפוקו? על מנת להדגים את עמדתי בנושא זה אנקוט בגישתו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, אותו אני נוהג לצטט רבות ומשתמש ברעיונותיו כמצע פילוסופי בטיפולים. שופנהאואר טען כי לאדם ישנם שני אוייבים מרכזיים. האוייב המרכזי של האדם הינו הרצון, התשוקה. האדם כל הזמן רוצה משהו והוא נמצא במצב תמידי של רדיפה אחריו. ולכן הדבר גורם לו לסבל מתמיד. אותם מתי מעט אשר "זוכים" להשיג את מבוקשם פוגשים את האוייב הבא והקשה יותר- השעמום. אני מבקש לעשות אנלוגיה לתורתו של שופנהאואר לעולם הנקמה. מחפש הנקמה כמוהו כאדם המכור לרצון. הוא רודף אחרי הנקמה. הוא חולם עליה כמי שחולם על מכונית גדולה יותר, על בית גדול יותר, על על חשבון בנק מנופח יותר, על התפקיד הבא ועוד. הוא חי את העתיד. הוא חי למען הדבר הבא במקום למען ההווה. אולם ישנם כאילו אשר מצליחים להשיג את מבוקשם ומצליחים לנקום. וכגודל הנקמה- כך גודל הנפילה שבאה אחריה. כפי שהאדם אשר השיג את מבוקשו אצל שופנהאואר נופל למלתעות השעמום, כך הנוקם אשר השיג את נקמתו נופל לידי מפלצת הריקנות. המירוץ אחר הנקמה שמילא אותו חדל להתקיים ושום תהליך תופס מקום אינו ממלא אותו אלא אם כן הוא "משכיל" למצוא אובייקט חדש שיכיל את שנאתו או שהוא משתדרג ומתעל את עצמת רגשותיו לאהבה וחמלה שלא יכל לחוש בעת שהיה טעון רגשית בשנאה ונקמה.

אולם לא רק אנשים נוקמים. גם מדינות נוקמות. יצר הנקמה הוא טבעי. הוא מוטבע בנו. הוא חלק מאיתנו. הוא ממלא צורך בנו. שורשיו נמצאים עוד בתנ"ך- "עין תחת עין- שן תחת שן". אני לא ממעיט בערכה של הנקמה ולא מבטל את ערכה במערך הרגשי והייצרי של האדם. האדם לעיתים צריך לנקום על מנת לסגור מעגל. לעיתים ללא נקמה לא ניתן לסגור מעגל, בעיקר במקרים בהם העוול שנעשה הוא כה גדול וכה עצמתי עד שלנקמה נוצר גם אפקט הרתעתי. אחד ממקרי הנקמה הזכורים והמוצדקים ביותר היה המרדף אחר האחראים לטבח באולימפיידת מינכן. מעבר לאלמנט הבאתם לדין היה הצורך בכח ההרתעה אך בנקמה. "למען ייראו וייראו". הממשלה הייתה צריכה לזקוף את גוו השחוח של עם ישראל בעקבות הטבח המחריד בספורטאיו. והנקמה הגיעה. ביעילות ויסודיות. והיא הוגשה קרה ומחושבת. כפי שראוי להגיש נקמה.

מנגד לנקמה ניצבת המחילה. הסליחה. אותו תהליך אשר מצריך גדלות נפש ושאר רוח מהאדם. תהליך זה מצריך מהאדם לוותר על העבר, על העוולות שנעשו לו ולשחרר משקעים. זהו תהליך קשה ולא טבעי אך כזה ששכרו בצידו. זהו תהליך שמצריך מהאדם התבוננות פנימית וויתור על אחד מהנכסים המכבידים ביותר על הנפש- האגו. עיקר הפגיעות בנו הינן פגיעות אגו, אותו נכס שברירי אך כבד שאנחנו נושאים עימנו לכל מקום. גם כאשר פוגעים בנו כספית, למשל, הפגיעה המשנית בנו היא פגיעת אגו. לכן, כאשר אנו מתבקשים למחול ולשחרר, אנו מתבקשים למחול על כבודנו ולוותר על האגו שלנו. זה לא פשוט. זה לא קל. אך שחרור ממטעניו המכבידים של האגו ומהאנרגיות השליליות של הנקמה והטינה רק יגרמו לנו להתהלך "קלילים" יותר בעולם ולהיות מסוגלים לתעל את עצמנו אנרגטית ורגשית אל הדברים החשובים באמת.

תנסו את זה. זה כדאי.