אמרתי לאשתי שאם היא מוכנה להעניק לי את קבלות הפנים שמעניק לי זליג, אני מוכן להתנהג כמבוגר אחראי במשך לפחות חודש.
משפט הפתיחה הזה אולי נשמע לכם אידיוטי, אולם הוא פי כמה יותר חכם ממה שנדמה, כי צריך להבין, שמדובר באתגר אמיתי.
לתבוע ממני להיות מבוגר אחראי היא תביעה לגמרי בלתי הולמת, ולפחות כך לתבוע מאשתי שתקפוץ ותקרקר סביבי במשך רבע שעה, בכל כניסה שלי דרך הדלת, (ויש ימים שיש יותר משלוש כאלה), כפי שעושה את זה זליג, מעת שהגיע בקרטון של ביצים לבית שלנו והפך מגור שנאוצר חמוד, למפלצת.
יחד עם זאת, צריך להבין, שהדרישה שלי, או ההצעה שבבסיסה, היא לגמרי לגיטימית. כי העדר אחריות ובגרות בגילי, היא אולי תופעה חריגה, אולם תמיד מלווה אותה תחושה של חסך באהבה, התאום הסיאמי של אינפנטיליות, שבעת מסוימת, בעיני לפחות, אינה נעדרת לגמרי קסם.
אגב, יש הבדל ניכר בין היחס של המקומיים למילה הזאת, שהיא מתנשאת ומתנכרת, לבין שאר העולם הנאור, שמגדיר את הקונספט כהתנהגות תינוקית – ילדותית בהחלט מקובלת.
האמירה הזאת נכונה ברמה האינדיווידואלית והציבורית גם כן.
יש לאומים שאמצו את האינפנטיליות ברמה הקולקטיבית, (הבריטים, הצרפתים, ספרדים והאיטלקים נניח), ואפשר שהתחזית שאומרת כי בעוד תריסר דורות הם יהיו פה ואנחנו לא, היא תחזית בהחלט ריאלית.
אם האינפנטיליות קשורה לעניין הזה, זה מצדיק הערכות חדשה מן הצד שלנו.
בכל מקרה, בעיני לפחות, היא בשום תנאי אינה בלתי סימפטית ובדרך כלל היא הרבה פחות מזיקה מהגרסה ההפוכה שלה, של הפוץ שרציני כל הזמן עד מות. (ואת מותו שלו מקדימים מיתות המוניות של קולגות, כי לטרנד הזה, אם הוא אפקטיבי מספיק, יש תמיד קורבנות בדרך ובעת שמרבית הקולקטיב לוקח את עצמו ברצינות יתר, כפי שזה קורה אצלנו במולדת, סיכויינו ללכת בדרכם של הלאומים שמניתי קודם שואף ממש לאפס).
ואחרי הפתיחה הלא דווקנית הזאת, אני צריך לנסות לגרום לכם להבין, מה אני רוצה מכם בעצם.
לשם הבנה של העניין הזה, נחוצה מידה מסוימת של התנהגות טאוטולוגית, (התאמה לגמרי חופשית של מושג שנגזר מן הלוגיקה לדיבור בגובה העיניים, להלן קישור למי שרוצה לנסות להבין מה זה), כלומר התנהגות בלתי רציפה מן הפן ההיקשי שלה, כי לאמיתו של דבר רובנו חושבים שרצינות היא מידה מאוד טובה בעוד ההיפך ממנה, במקרה הטוב מתאר את התנהלותו של ליצן נניח, ובמקרה הרע, זה משהו, שעליו אומרים רעיותינו החסודות, חס וחלילה.
כדי לעסוק בכל זאת בדילמה, אני נזקק למידה של רצינות מדי פעם, מה שגורם לקורא לנסות לברור כל הזמן את המוץ מן התבן של המלל שאני מורח. (במשפט הזה יש היבט טאוטולוגי מסוים, אבל הוא רק טעימה ראשונה, אני מבטיח).
אפשר לבחון את העניין הזה, של העדר רצינות בכל מיני מבחנים, של יעילות גם, שהיא המילה המכובסת לתועלתנות המורכבת בעיקר מהתנהגות מונחית אינטרסים ובשל כך היא נחשבת לבלתי תקינה פוליטית, לעומת יעילות שנושאת הקשרים מקודשים כמעט, למרות שבמחשבה שנייה מדובר בדיוק באותו קונספט. (מי שילך על המשמעות של מה שכתבתי כאן, ימצא היקש טאוטולוגי, וזה כבר שייך להיבט הכפייתי של האישיות שלי, לפיו, אם חשבתי שהבטחתי משהו, אני צריך לקיים גם).
אולם למרות זאת, יהיה נכון להגיד, שאינפנטיליות אינה נושאת ערך אוניברסאלי, לא לאנושות ולא לאיש שמאמץ אותה כדרכו שלו להתנהל במציאות שנתקע בה, אולם על בטוח שגם אין בה את פוטנציאל ההרס והנזק שיש לאלה שמתיימרים לא להיות כאלה.
כמי שמומחה לעניין שאני דן בו, (או לכל הפחות "משתמש כבד", זה יהיה הרבה יותר נכון לקרוא לזה כך), לעיתים, בעיקר בסביבה חברתית הולמת, (בדרך כלל בעת שרוב הסובבים אותך גם כן כאלה), אינפנטיליות היא מידה מאוד מבורכת.
את האמירה הזאת יש לסייג מיד, באמירה מאוד בלתי תקינה פוליטית.
היא רלוונטית רק לחבורה של גברים, כי המקום שבו האינפנטיליות שולטת, (כפי שתראו בהמשך, היא ממילא משויכת למגדר של הגברים ואינה פופולארית בקרב הגברות שמטעמים של אסטרטגיה מינית אליבא דה הביו-סוציולוגים, יעדיפו את בחיר ליבם לא אינפנטילי ולשם כך, הן יעשו הכל כדי לא להיות בעצמן כאלה), ולכן מן הפורומים האלה פניה הענוגות של האשה נעדרת.
כלומר המידה הזאת בעיקרה היא מידה גברית ואפשר ששורשיה עמוקים הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
יתכן כי מדובר בסוג של אסטרטגיה אבולוציונית, שנכפתה עלינו, חלק מן הגברים, בתהליך מתיש של השתנות גנטית, והיא ממלאת איזה צורך, שהמתבונן נזקק ליותר ממבט מרפרף כדי להבחין בו.
למשל, סוג של ווסת לחץ, הרי לא כולם יכולים להיות ALPHA MALES, גם לאלה שלא, צריך סוג של בונוס.
אני אומר יותר, אני חושב שהתכונה הזאת בימינו הרבה יותר נחוצה משהייתה אי פעם. (תחשבו רגע מה עושה המגמה של הכפר הגלובלי לתחרות על מקומו של זה שהזכרתי למעלה).
כדי להסביר את מה שכתבתי, אסטה לתחום רציני למדי, שעוסק גם הוא באחריות כערך, ובדק את הקונספט הזה מכל זווית אפשרית ואף הגיע להסכמות שהפכו ברבות השנים לקונצנזוס.
המחוקק קובע תנאים הכרחיים להתגבשות של אחריות למעשה פלילי, בעיקרו מדובר במחשבה שהפכה לכוונה*, ולמצב שבו לשני אלה יש תוצאה מעשית, כלומר נגרם נזק לפרט או לקולקטיב בגינו. (יש כמה עבירות ווירטואליות שחורגות מן הכלל הזה, כמו ניסיון לבצע עבירה או שלבים שונים של התארגנות לקראתה, אולם אלה זניחים בפרספקטיבה שאני דן בה. כלומר המעשה, ה – ACTUS REUS, הוא יסוד הכרחי בעברה פלילית והיסוד הזה הוא בעצם לב הדיון שלי בכיתוב הזה, בהקשר של התנהגות אינפנטילית).
או באיזה מידה אנחנו אחראים לאירועים סביבנו, גם אם לא עשינו שום דבר אקטיבי למענם, אבל גם לא עשינו כלום כדי שזה יתנהל אחרת, כלומר התנהלות שמזכירה את הרשלנות או המחדל בהקשר הפלילי שדנתי בהם מקודם.
אולם יש עוד פן להתנהלות אינפנטילית, היא מצריכה סוג של מחשבה סטרוקטוראלית
האינפנטיל תמיד יודע מה לא יחשב אינפנטילי ומשתדל בכל כוחו לעשות את ההיפך. (וכאן הסגרתי סוד כמוס של הגילדה של האינפנטילים, אנחנו בהחלט יכולים גם לא להיות כאלה).
כלומר הקונספט של הפוך על הפוך ועוד פעם , הוא הדבר שהכי מסרבל את חייו של האינפנטיל, כך שמי שלא נולד כזה, כדאי שיעבור הלאה, כי אם ינסה לאמץ לעצמו התנהלות אינפנטילית בכל זאת, התוצאה תהיה פתטית על גבול הגרוטסקה.
כך מתנהל לו האינפנטיל בשדות המציאות תוך ידיעה מיטבית של כללי הבון טון ומפר אותם בשיטתיות, כי הוא מבין שאלה מובילים למבוי סתום או לקטסטרופה.
אז למען מה ובשביל מה השחתתי 1032 מילים בכל זאת?
כדי שקוראי יבינו שאינפנטיליות היא בעצם תכונה מבורכת ובמצבים מסוימים, מעט האינפנטילים שנותרו בינינו, הם היחידים שיכולים לקחת אותנו לסיבוב ב"אי של לעולם לא", ואולי, אם קצת מזל ועזרה, גם לנצח את המתחזה לאינפנטיל , רב החובל "הוק" (ברמן), ואז כולנו נוכל להישאר שם לנצח.
*יוצא מן הכלל לדרישה הזאת הם מעשים שמקורם ברשלנות או מחדל. (שם מקישים על הכוונה דווקא מהעדר מחשבה, מי אמר שמשפט פלילי הוא תחום בלתי מפתיע).
כותב, מבקר ומייחל.
