אני רוצה להציע לך סוג של הצצה לדרמות שמתרחשות שם, מאחורי הקלעים, שבסופו של דבר משפיעות באופן משמעותי על הבחירות שלנו ועל ניהל חיינו. מאחורי הקלעים מצויים מספר בעלי תפקידים שלעתים הצרכים והשאיפות שלהם מנוגדות זה לזה, דבר שיוצר בהכרח עימות ואי הבנות. המצב האידיאלי של האדם המרפא את עצמו הוא סוג של יצירת שיתוף פעולה מפרה בין כל הצדדים המרכיבים את האדם לצורך צמיחה וריפוי. הבה נכיר את ה"נפשות הפועלות" מאחורי הקלעים, וזאת בהתאם לרוח הדברים של התורה הפסיכו קריאטיבית.
אחד הדברים שהגדרתי בבסיסה של התורה הפסיכו קריאטיבית הוא ה"גרעין היצירתי". אותו מרכיב לא מודע ועמוק שמייצר דחף ליצירה, התפתחות, משחק, אלתור ושינוי. אני טוען מזה זמן מה שזהו גרעין המייצר דחף שדומה בכוחו ובמהותו לדחפים המיניים והתוקפניים במובן שהוא לא מפסיק לבקש את סיפוקו, בכך שהוא לא מפסיק לחפש דרכים חדשות להביע את עצמו, בכך שהוא אינו דועך למשך כל החיים וגם בכך (וזו כביכול הפתעה) שהאדם חושש מההשלכות של ביטוי מלא שלו, בדיוק כפי שהאדם חושש מביטוי מלא של המיניות ושל התוקפנות שלו. מנקודת מבט רוחנית יותר אני רואה בגרעין היצירתי את "נקודת הקשר" בין האדם לבין המקור האלוהי שלו. המקור שממנו תכנית החיים המופלאה ביותר של האדם יכולה לצאת לפועל, במידה והדחפים של הגרעין היצירתי יקבלו במה ודרך לביטוי כחלק בלתי נפרד מהחיים. הגרעין היצירתי מבטא את עצמו, בדומה לדחפים מיניים ותוקפניים ב"ניצוצות של תשוקה" שמדי פעם עולים לתודעה לזמן מה.
הגרעין היצירתי מצוי מאחורי הקלעים ומחפש ללא הרף דרכי ביטוי והגשמה. הגרעין היצירתי מבקש ליצור, לשחק. הוא לא זקוק לא לביקורת ולא להכרה משמעותית בדבר איכות הישגיו. הוא מבקש לעשות את פעולת ההגשמה העצמית, לממש את החזון הגנטי של האדם ואת הדרך הייחודית ליצור חותם אישי וחד פעמי. לעומתו, מצוי מאחורי הקלעים גוף משמעותי ומשפיע מאד, שפעמים רבות מצר את צעדיו של הגרעין היצירתי עד כדי חווית אבדן הקשר בין האדם לבין היצירתיות האותנטית שלו. זו הביקורת העצמית המוכרת לנו כל כך, שפועלת ללא לאות לבלימת הביטוי החיצוני של דחפי הגרעין היצירתי. הביקורת העצמית דומה בצורת התפקוד שלה למה שפרויד הגדיר "סופר אגו" אך זה הוגבל בתפקידו לבלימת ביטויים של דחפים תוקפניים ומיניים ואילו הביקורת העצמית אמונה על החלשת הביטוי היצירתי על ידי יצירת אווירה של חשש מטעויות, נזיפה במקרה של אי הצלחה, היסוס מפני יוזמה והעזה וכיוצא בזה. בצורה ברורה ניתן לראות כיצד האדם מפתח עם השנים יותר ויותר פחדים מפני הביטוי היצירתי החופשי שלו. בשונה ממה שניתן להבין כמניעת מבוכה חברתית על ידי הגבלת המיניות והתוקפנות של האדם, הגבלת הביטוי היצירתי אינה חוסכת מהאדם עגמת נפש אלא רק יוצרת לו אשליה שהיצירתיות שלו מצומצמת ושהיכולות שלו אינן ראויות כל כך.
זהו מאזן הכוחות הקיים בדרך כלל, מאחורי הקלעים. מול שני אלה קיים האדם עם תחושת העצמי שלו (מה שהוגדר בעבר כ"אגו"), ובוחר את מה שבוחר, מחליט את מה שמחליט, לאור ההשפעות של שני הגופים האלה. להזנחת ביטוי הגרעין היצירתי יש מחיר, עם הזמן, אך לזה נקדיש תשומת לב נפרדת. בשלב זה נתמקד בכך שיש כאן סוג של משולש, הביקורת העצמית מול הגרעין היצירתי ומולם עומד האגו שמנסה לקבל את ההחלטות שלו באופן שמיטיב עם האדם או באופן שלפחות "לא יסתכסך" עם שני המשפיעים הגדולים מאחורי הקלעים.
לעתים, מתוך אהבה עצמית ותהליכי התעוררות שונים, בוחר האדם לצאת למסע של שינוי, מסע התפתחות, מסע גילוי עצמי, בין אם פיזי ובין אם רוחני יותר. האהבה העצמית משפיעה אז לטובה על "ספינת הפיקוד של האדם" (ה"אגו”) ומעודדת אותו להקשיב יותר לדחפים של הגרעין היצירתי שמבקש מהאדם לצאת מחייו ולחפש את דרכו האמיתית. נדרשת כאן אהבה עצמית רבה כי אין זה פשוט לקום ולצאת למסע של שינוי שבהכרח יכלול ויתור על הרגלים מסוימים ולעתים גם על אנשים מסוימים, שעלולים להפריע לקיומו של התהליך. לתהליך שינוי יש מחיר, אך בכל מקרה בסופו של דבר מתברר שהיה ראוי לשלם אותו.
אחד הדברים שלא ידועים לעתים, לאדם היוצא למסעות של שינוי חייו או כל מסע להתפתחות עצמית (הבהרה - "מסע" אינו קשור דווקא לנסיעה כזו או אחרת. מדובר בתהליך הדורש זמן שבו האדם חוקר את עצמו ומחפש דרכים לחולל שינויים חיוביים והרחבת מודעות בתחומים אותם הוא בוחר לפתח) הוא שנכונו לו, בדרכו, משברי צמיחה. זה כמעט בלתי אפשרי לעבור תהליכי שינוי משמעותיים ללא המשברים האלה. יש לציין, כמו כן, שתהליכי שינוי אפקטיביים אינם אלא סוג של "חזרה לטבע", גמילה מהמחסומים שנבנו במהלך השנים וחיבור מחודש לכוחות היצירתיות המולדים והקיימים מתמיד.
משברי הצמיחה האלה הם תוצרי ערעור הקונצנזוס שהיה קיים "מאחורי הקלעים", בין מידת השפעת הגרעין היצירתי ובין מידת השפעת הביקורת העצמית. הביקורת העצמית מתחילה להבחין שהאדם מעז יותר, מנסה יותר, לוקח יותר סיכונים, בודק יותר, בוחן אפשרויות חדשות לחיות את חייו, מנסה תחומים יצירתיים, מתעניין ובסופו של דבר – מאפשר לגרעין היצירתי שלו להתחיל ולתפוס מקום חדש בקדמת הבמה. האדם מתחיל לוותר על החששות לגבי "מה יגידו" ויוצא לדרך, לבדוק מה באמת מצווה עליו לעשות במצב של הגשמה עצמית שלו. כוחה של הביקורת העצמית מתחיל להתערער והיא מנסה לגייס את מיטב חייליה וכישוריה על מנת לנסות ולבלום את השינוי המתרחש. היא מצליחה ליצור הפוגה זמנית בתהליך על ידי הפקת משבר. המשבר הוא מבית היוצר של הביקורת העצמית והוא בא לידי ביטוי בתחושות שונות המושכות את האדם להפסיק את התהליך ולסגת אחורה. זה יכול להתבטא בצורה גופנית וזה יכול להתבטא (בדרך כלל) בצורה נפשית יותר כסוג של "נפילת אנרגיה", חוסר חשק להמשיך, תחושה שהתהליך אינו משמעותי כבעבר, מצבי רוח, ביקורת עצמית מתגברת, תחושה שבעצם זה "לא יצליח לי באמת" ועוד. המשבר יכול להיות ממש כואב וממש מטריד. ככל שהאדם חדש יותר בתהליכים כאלה כך יכול המשבר להפתיע אותו יותר וליצור לו אשליה גדולה יותר שכאילו אכן מוטב לו שיפסיק את תהליך השינוי, אחרת החוויה הלא נעימה הזו לא תיפסק לעולם.
כשהאדם יוצא למסע של שינוי, כשהאדם מחליט לנוע למקום חדש בחייו, הוא עושה את זה תוך החלשה זמנית של הביקורת העצמית שלו. הוא מנצל רגעי תשומת לב שלה משולבים בהתלהבות עם חיבור לגרעין היצירתי שלו. ספינת הפיקוד (האגו) בוחר ללכת עם הדרך החדשה תוך התעלמות מסוימת ממה שידוע שהביקורת העצמית תגיב בהמשך. עם הזמן, ככל שהתהליך נמשך, צוברת הביקורת העצמית כוח בחזרה, וברגע המתאים היא נכנסת לעימות משמעותי ורב און. היא מגיעה לסוג של קרב חזיתי שמעייף את האדם, המנסה איכשהו להמשיך את הדרך החדשה שבחר. ההתלהבות מתחילה לצנוח, הספקות מתחילים לצוץ והעסק הופך למתיש יותר ופחות מהנה. זהו המשבר המדובר וכאמור, צורת ביטויו משתנה מאדם אחד למשנהו. בדרך כלל, עצמת המשבר כל כך משמעותית שהאדם שוכח אז את הסיבה שיצא למסע, את הצורך שהיה לו בשינוי ובריפוי צורת חייו. המשבר מתעתע, בדיוק כפי שהביקורת העצמית מתעתעת פעמים רבות. הוא רועש, מושך תשומת לב ומשכיח זמנית את האמת ואת התשוקות הבריאות שקיימות באדם.
ניהול המשבר הזה מתחיל בהכרת יחסי הכוחות שהזכרתי כאן וממשיך בהכרת האפשרות שמשבר אמור להתרחש. זהו משבר גמילה (“קריז") למי שהתמכר יתר על המידה לביקורת העצמית ולצמצום היצירתיות הטבעית שלו. יש להכיר בעובדה שמשבר זה אמור להגיע ויש לקבל אותו ללא חרדה גדולה וללא חשש גדול. המשבר אינו אלא סימן שדברים פועלים כשורה ושהתהליך אכן מצליח. ניהול המשבר מורכב מאמונה ותקווה בנכונות התהליך, בתזכורות רבות לגבי האידיאל שהוציא את האדם לדרך ובעיקר – מהמשך תנועה בתוואי הדרך החדשה. להמשיך ולנוע במסע החדש גם כשזה נראה, לזמן מה, כבר לא ראוי ולא מרתק כבעבר. ההתלהבות תחזור, הבלבול יחלוף והספקות ילכו ויצטמצמו.
למעשה, ניתן לראות במשבר הזה סוג של מבחן שעל האדם לעבור, על מנת להוכיח את "רצינותו" בשינוי ובשיקום כוחותיו האותנטיים. זהו מבחן שיש לעבור אותו וניתן לעבור אותו, בשלום ואף בשמחה. יש לכבד את העובדה שהביקורת העצמית מנסה בכל כוחה להחזיר את האדם למה שמוכר, ידוע וכביכול "בטוח" בצורת החיים הקודמת. היא ממלאה כך את תפקידה. הביקורת העצמית מתנהגת כאחד שמתחילים להתעלם ממנו ולכן היא עוברת לצעקות ולמחאות מכאיבות. אם לא ממהרים להגיב לזה ואם לא מסיקים מסקנות נמהרות להפסיק את התהליך אז המשבר חולף ועם זה חש האדם סיפוק גדול ותחושת של העצמה אישית וקבלת כוחות יצירתיים חדשים, שכאילו נולדו מתוך עצמם.
אם אהבה עצמית היא מה שהשפיע על האגו של האדם לצאת למסע החדש, אותה אהבה עצמית גם תשמש לו אחד הכוחות הגדולים והמשמעותיים שיסייעו במעבר בתקופת המשבר. ברגעים אלה יש להגביר באופן יזום (וגם אם זה נראה מלאכותי) את יוזמות האהבה העצמית, יש לעודד יותר את עצמך, יש לפרגן יותר יש לגייס יותר אופטימיות טבעית, אמונה טבעית ותקווה טבעית, כל אלה קיימים רק יש לשלוף אותם. האהבה העצמית יכולה לסייע בכך.
ניהול המשבר בעת צמיחה יצירתית פירושו בסופו של דבר – התעקשות על המשך התהליך, גם אם מדובר בהמשך אטי יותר, באופן זמני. החשוב ביותר הוא לא להפסיק ולא להיבהל. לא להאמין לזעקותיה של הביקורת העצמית ולא לחשש שמא משהו לא טוב הולך לקרות. העתיד של מסעות לשינוי חיובי הוא רק עתיד טוב אך יש ליצור את העתיד הזה, עם מלאי גדול של אהבה עצמית, מתוך מעברים מוצלחים של משברי הצמיחה.
