קבלת פטור מתשלום חוב מסי יבוא - הסתמכות על התנהגות רשות המכס 

במהלך שנים ארוכות, יבואן לא שילם מסי יבוא בעת שייבא טובין לישראל. לימים, פנתה אליו רשות המכס בדרישה לשלם, באופן רטרואקטיבי, את מסי היבוא. טוען היבואן כי הוא הסתמך על התנהגות רשות המכס, בכך שלא דרשה ממנו, בעת היבוא, ובמשך כל אותם שנים שחלפו מאז, את תשלום מסי היבוא, ולכן אין עליו לשלם את מסי היבוא. האם היבואן צודק - באילו מקרים?

חוב רטרואקטיבי של מסי יבוא (בלשון החוק: "חסר מס") יכול להתקיים, על פי רוב, בשלושה סוגי מקרים: הראשון: כאשר רשות המכס טוענת כי היבואן (או סוכן המכס שלו) סיווג הטובין באופן לא נכון, ועל פי הסיווג הנכון היה על היבואן לשלם מסי יבוא (למשל: מסך ווידיאו סווג במקור כמסך מחשב); השני: כאשר רשות המכס טוענת כי היבואן לא הציג נכון את ערך הטובין לצורכי מכס, והערך הנכון הינו גבוה יותר, דבר הגורם לסכום מסים גבוה יותר (למשל: היבואן לא הוסיף לערך הטובין עמלות מסויימות); השלישי: כאשר רשות המכס טוענת כי הטובין אינם זכאים להנחת מכס, על פי הסכמי אזור סחר חופשי, בניגוד לעמדת היבואן (למשל: כאשר רשות המכס אימתה את תעודת היורו 1 שהציג היבואן מול רשות המכס הזרה, והתברר לה כי התעודה אינה קבילה).

על פי החוק (חוק מסים עקיפים, מס ששולם ביתר או בחסר, תשכ"ח - 1968), רשאית רשות המכס לגבות מסי יבוא באופן רטרואקטיבי 5 שנים אחורנית (ובמקרים חריגים - אף יותר). יחד עם זאת, על פי סעיף 3 לחוק, הרשות תוותר על החוב אם יתקיימו שלושה התנאים הבאים:

(1) החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי-נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;

(2) הנישום לא ידע, ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;

(3) הנישום מכר את הטובין בתום-לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר.

הרעיון העומד מאחורי סעיף זה הוא לבוא לקראת יבואן שפעל בתום לב שלא גלגל את המס על הלקוחות. בסופו של דבר, מסים עקיפים אינם מוטלים על הרווחים אלא נוספים לעלות המוצר, וחיוב רטרואקטיבי במסי יבוא עלול לגרום לנזק עצום ליבואן שלא גלגל את המס על הקונים.

נקודת מפתח ביישומו של הסעיף הוא ס"ק (2), דהיינו, שרשות המכס תוותר ליבואן על חוב מסי היבוא אם הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על קיומו של חוב המס. נוסיף ונציין, כי את שאלת הידיעה בודקים לא רק מבעד למשקפיו של היבואן אלא גם מבעד למשקפיו של סוכן המכס של היבואן, כלומר - האם סוכן המכס ידע או היה עליו לדעת על קיומו של חוב המס.

וכאן אנו חוזרים אל אותה הסתמכות על התנהגות רשות המכס שהובאה בתחילת דברינו. בפסיקה נקבע, במספר מקרים, כי יבואן יוכל לעמוד בתנאי ס"ק (2) הנ"ל אם יראה שהוא הסתמך על התנהגות רשות המכס ועמדתה. הנה שתי דוגמאות:

במקרה אחד, הנוגע לדרישת גרעון בשל סיווג לא נכון, טען היבואן כי לפחות באחד השחרורים עברו הטובין בדיקה פיזית ע"י רשות המכס, והסיווג שמסר היבואן התקבל. בנסיבות אלו טען היבואן כי לא ידע ולא היה עליו שהסיווג אינו נכון. עמדת היבואן התקבלה.

במקרה אחר, הנוגע למחלוקת בשאלת ערך טובין (קביעת המחיר הסיטוני לצורך תשלום מס קניה), טען העוסק כי לא היה עליו לדעת שהבסיס לדיווחיו אינו נכון, שכן רשויות המס ערכו אצלו ביקורות במהלך השנים, אישר את דו"חותיו, ולא העירו לו על הטעויות. בית המשפט קיבל את עמדת העוסק וקבע שהתנהלות העוסק נראית לו סבירה ואין לזקוף לחובתו של העוסק את טעויותיו.

האם הסתמכות על התנהגות רשות המס תספיק בכל מקרה לקבלת הפטור לפי סעיף 3 לחוק?

התשובה היא שלילית. ראשית, כפי שציינו לעיל, סעיף 3 לחוק כולל שלושה תנאים מצטברים. גם אם היבואן יצליח, באמצעות אותה הסתמכות על התנהגות רשות המכס, להראות שהוא עומד בתנאי השני (ס"ק 2), עדיין יהיה עליו להראות שהוא עומד בתנאים האחרים, ולא תמיד זה הולך.

למשל, במקרה של פסילת תעודות יורו - 1. לכאורה, במצד זה היבואן מסתמך על מסמך החתום על ידי רשות המכס האירופית, הקובע כי הטובין עומדים בכללי המקור, ובמצב דברים זה, הגיוני יהיה להסיק כי היבואן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהטובין, למעשה, אינם זכאים להנחת המכס. ואולם, הסתמכות זאת, אינה מספקת לקבלת הפטור המיוחל. רשות המכס נשענת על התנאי הראשון של סעיף 3 לחוק, וטוענת שתעודת מקור שנפסלה הינה בבחינת ידיעה בלתי נכונה שמסר היבואן. אין זה משנה לרשות המכס שבעת שחרור הטובין התעודה היתה בתוקף והיבואן הסתמך עליה בתום לב. לטענת רשות המכס, המבחן הוא אובייקטיבי לחלוטין, ותעודה שנפסלה נחשבת לידיעה שאינה נכונה. עמדה זאת הינה תמוהה, לכל הפחות ביחס לתעודות מקור מהאיחוד האירופי, המונפקות וחתומות ע"י רשויות המכס באירופה. אם שורשו של הפטור נעוץ בעיקרון תום הלב, מדוע יש "להעניש" יבואן אשר הסתמך על תעודה שהונפקה ע"י רשות מכס ממלכתית? האם יש לצפות שהיבואן יאמת את נכונותה של תעודה רשמית? על אף התימהון הרב, עמדת רשות המכס אושרה על ידי בתי משפט השלום בישראל. אנו מקווים ומצפים שהדבר ייבחן בערכאות גבוהות יותר ויתהפך.

ככל שהיבואן יוכיח שמדובר במספר חוזר ונשנה של "אישורים" שסופקו על ידי רשות המכס (בדיקות של הטובין, ביקורת של ספרי חשבונות וכיו"ב), או שמדובר באישור ספציפי ומיוחד לאחר פניית היבואן, כך מצבו יהיה יותר טוב.

רצוי שהיבואן יביא נתונים נוספים התורמים גם הם למסקנה שהוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על חוב המס. נכון יהיה להדגיש, במקרים המתאימים, שלשון תעריף המכס אינה ברורה, שרשויות אחרות התלבטו גם הן בנוגע למהות הטובין וכיו"ב. מלכתחילה, רצוי לצאת לדרך לאחר קבלת אישור/חוות דעת מסוכן המכס בנוגע לעמדת הסיווג (או הצהרת ערך הטובין לצורכי מכס), ולצורך כך חשוב שהיבואן יעביר לסוכן המכס את כל המידע הרלבנטי ולקבל ממנו התייחסות ברורה.

במקרה אחד, יבואן ייבא צימוקים וסווג אותם כאוכמניות (החייבות במסי יבוא בשיעור נמוך יותר). ליבואן הוצאה דרישת תשלום חוב, והיבואן טען להגנתו כי לא ידע שמדובר בצימוקים. בחינה עובדתית התברר כי אכן מדובר בצימוקים, אך היבואן הופטר מתשלום חוב המס, שכן הוכח לבית המשפט, בין היתר, שאנשי משרד החקלאות התבלבלו אף הם ביחס לאותם טובין ולא ידעו האם הם צימוקים או שמא אוכמניות. (יחד עם זאת בפסק דין אחר, סירב בית המשפט לעניק את הפטור, מהטעם שהיבואן עצם את עיניו מלראות שמדובר בצימוקים).

על מה ניתן להסתמך ועל מה לא?

מהפסיקה שהובאה לעיל, ניתן ללמוד שבתי המשפט שעו לטענות היבואן, כאשר דובר באישור אקטיבי של הרשות, דהיינו שהרשות בדקה בפועל את הטובין / המסמכים ואישרה את עמדת היבואן, או, למצער, לא העירה על כך דבר. המצב יהיה שונה כאשר מדובר על הסתמכות על שתיקתה של הרשות בעקבות אי עריכת ביקורת מצידה. במצב זה, אין אישור ממשי בידו של היבואן. נקודה זאת חשובה ביותר, שכן רובם המכריע של הרשימונים מקבלים התרה אלקטרונית, מבלי שהטובין או המסמכים נבדקים על ידי רשות המכס.

לסיכום: בנסיבות המתאימות, הסתמכותו של היבואן על התנהגות רשות המכס עשויה להעניק לו פטור מתשלום חוב של מסי יבוא.