ספור המקרה:
חברת מ. סידס ובנו בע"מ ייבאה לארץ גלידה מתוצרת חברת MARS. בעקבות הטלת היטל בטחה על יבוא גלידה, שילמה סידס סכומים ניכרים בעת יבוא גלידה לישראל.
לימים נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בהליך משפטי שסידס לא היתה צד לו, כי הצווים הותקנו תוך חריגה מכללי המשפט המנהלי וכי הם בטלים מעיקרם.
לאור פסיקת בית המשפט המחוזי, פנתה סידס להנהלת המכס לקבלת החזר, ומשנענתה בשלילה, הגישה סידס את התביעה דנן, בבית משפט השלום בירושלים, נגד מדינת ישראל, משרד התמ"ס והמכס, ותבעה כי יושבו לה כל סכומי הכסף ששולמו על ידה מכוח הצווים.
לטענת רשות המכס ומשרד התמ"ס, הפרוצדורה הנכונה היתה לתקוף את הצווים המטילים את היטל הביטחה על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 50 לחוק היטלי סחר, דהיינו – הגשת ערעור על הצו תוך 30 מיום כניסתו לתוקף של הצו. משנמנעה סידס מלעשות כן – היא חסומה לתקוף בשלב מאחר את תוקף הצווים ולתבוע את השבתם.
פסק הדין:
1. ביהמ"ש קבע, כי ניתן לתבוע רשות ציבורית שגבתה כסף מהאזרח שלא כדין, תוך חריגה מסמכותה, הן מכוח עוולת הרשלנות והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, במסגרת תביעה כספית רגילה, גם כאשר קיים מנגנון אחר בחוק, מכוחו הוטלה החובה לשלמם.
2. עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי במקרה שבו היה התשלום רצוני מתוך מגמה לסיים את הפרשה, תישלל מן האזרח, בכל מקרה, הזכות להשבה, אף אם החוק מכוחו חויב האזרח, כלל לא קבע הליכים להחזרת המס, ולכאורה מדובר בתביעה רגילה להשבת מס.
3. ביהמ"ש הוסיף, כי הנטל להוכיח שהתשלומים ששילם האזרח היו רצוניים, רובץ לפתחה של הרשות, אלא אם נקבע במפורש בחוק, כי נטל ההוכחה בנקודה זו, הוא על האזרח.
4. בנוסף, מציין ביהמ"ש, כי יש לאפשר את הגשת התביעה כנגד הרשות בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, גם לאור הפגיעה בזכות הקניין של האזרח, אשר הנה זכות יסוד ולאור זכות הגישה לבית המשפט, אשר הפכה בשנים האחרונות לזכות חוקתית.
5. לאור האמור לעיל, פסק ביהמ"ש, כי גם אם סידס לא הגישה ערעור, ע"פ סע` 50 לחוק היטלי סחר, עדיין היא הייתה רשאית לתבוע, במישרין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, יחד עם טענה של התרשלות הרשויות, את השבת הכספים, לאור קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, כי המכס חרג מסמכותו, ומאחר והמכס לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, שהתשלום היה רצוני.
6. משכך, ועל מנת לקבוע אם אכן זכאית סידס להשבה, בחן ביהמ"ש את עמידתה של סידס בתנאי סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים. ביהמ"ש קבע, כי סידס פנתה למכס בדרישת השבה בתוך התקופה הקובעת של 5 שנים מהיום בו נתהווה היתר ואף הגישה את תביעתה בתקופה הקובעת. כמו כן, פסק ביהמ"ש כי סידס עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי לא גלגלה את היתר על הצרכנים.
7. ביהמ"ש הגיע למסקנה, שסכום היתר נספג ע"י סידס, בהתבסס על העדויות והמסמכים שלהלן: תצהירו של מנהל סידס; פלטי מחשב של סידס המשקפים את מחירי הגלידה לצרכנים לפני התקנת הצווים, לאחר התקנת הצווים ולאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי; העתקי חשבוניות מהתקופה הרלוונטית; טבלת חישוב שינויי המדד בתקופה הרלוונטית; תצהירו של מנתח מערכות ומחשוב, המעיד על אמצעי ההגנה שנוקטת סידס ואמינותם של פלטי המחשב; תצהיר רו"ח, המפרט את מחירי הגלידה בתקופה הרלוונטית מול שינוי המדד ומגיע למסקנה, שהשינויים במחירי הגלידה באותה תקופה, לא נועדו אלא להדביק את עליית המדד.
8. לאור האמור לעיל, קיבל ביהמ"ש את תביעתה של סידס וחייב את המכס להשיב לה את מלא הסכומים ששולמו על ידה .
פרשנות:
א. פסק הדין מציג גישה ליברלית בדבר השבת מס, וזאת לאור נקודת המוצא לפיה המס היה בלתי חוקי (בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי). בנסיבות אלו, בית המשפט הלך כברת דרך ארוכה לטובת משלם המס, ומצא את הפרוצדורה המתאימה להשבת המס. מלשון פסק הדין ניתן אף ללמוד על גישה ליברלית עוד יותר, לפיה בכל מקרה ניתן היה לפעול שלא על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 50 לחוק היטלי סחר, ולתבוע מכח עילות משפטיות אחרות. יחד עם זאת, לאור נועזותו של פסק הדין, והיותו הלכה של ערכאה נמוכה, יש לנקוט בענין זה משנה זהירות, ולכתחילה לעמוד במועדים הקבועים בחוק להגשת ערעור (או להגיש בקשה להארכת המועד להגשת ערעור).
ב. בנסיבות ענייננו, כאשר, על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, גביית המס מהנישום נעשתה תוך חריגה מסמכות, והנישום לא שילם את הכספים מרצונו, הרי שהדרך הנכונה לתבוע השבת כספים ששולמו ביתר, הינה למצות תחילה את ההליכים הקבועים בחוק, לרבות פנייה אל מנהל אגף המכס והבלו להשבת הכספים והוכחה כי הטובין לא נמכרו, או שהטובין נמכרו והיתר לא גולגל על הצרכן, בהתאם לסעיף 6 לחוק מסים עקיפים, ולאחר מכן, באם יש בכך צורך, פתוחה לנישום הדרך לפנות לבית המשפט בתובענה כספית להשבת הסכומים ששולמו ביתר.
ג. לאור סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים והנטל הכבד המוטל על היבואן לצורך קבלת המס (ראה למשל בפסק הדין בענין שחורי, שנסקר בגליון מס` 12 של "יבוא ויצוא") ראוי לתת תשומת לב מיוחדת לאופן בו הגיע ביהמ"ש למסקנה, שסידס לא גלגלה את היתר על הצרכנים, כמפורט לעיל.
ת.א 1526/99 מ. סידס ובנו בע"מ נ` מדינת ישראל ואח`, בית משפט השלום בירושלים.
