זיהוי של רשלנות רפואית – מדריך לנפגע
המונח רשלנות רפואית, מוכר לציבורו כולו, מטפלים ומטופלים כאחד. פירושו של מונח זה הוא הפרת חובת הזהירות של המטפל, כאשר הפרה זו גרמה לנזק פיזי למטופל.
בשנים האחרונות, אנו עדים למקרים של רשלנות רפואית בתחומי הרפואה השונים, למשל, רשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים, בטיפולי שיניים, רשלנות רפואית בהיריון, לידה וכיו"ב.
ברור לכל כי רופאים יכולים לטעות במסגרת הטיפול הרפואי, אך השאלה היא מתי טעות של איש רפואה, הופכת לרשלנות רפואית.
כיצד יכול הציבור לזהות מקרה של רשלנות רפואית?
רשלנות רפואית מצריכה את קיומם של שלושה תנאים מצטברים: הפרת חובת הזהירות, גרימת נזק פיזי והוכחת הקשר שבין הפרת חובת הזהירות לנזק.
הפרת חובת הזהירות
מערכת היחסים שבין מטפל למטופל כוללת את חובת הזהירות של המטפל כלפי המטופל. לחובת הזהירות פן חיובי ופן שלילי. הפן החיובי קובע כי המטפל חייב להעניק למטופל, את הטיפול המקצועי ביותר. הפן השלילי קובע כי על המטפל להיזהר שלא לפגוע במטופל, קרי, שלא לגרום לו לנזק.
במסגרתו של כל טיפול רפואי, יכול להיות מצב שבו ישנן מספר דרכי פעולה אפשריות לטיפול בבעיה הרפואית. טעות בשיקול הדעת, אשר כל מטפל סביר היה יכול לעשותה, לא תיחשב כהפרת חובת הזהירות.
אולם, כאשר חרג המטפל מנוהל העבודה התקין, למשל, נמנע מלשלוח את המטופל לבדיקות שהיה צריך לעשותן, מדובר על הפרת חובת הזהירות.
גרימת נזק פיזי
הפרת חובת הזהירות עלולה לגרום למטופל לנזק חמור לצמיתות אך מאידך, יכולה לגרום לנזק זמני מזערי, או לא לגרום לנזק כלל.
היכן שהפרת חובת הזהירות לא גרמה לנזק פיזי משמעותי, לא מתקיימת עילת הרשלנות הרפואית. מהותה של רשלנות רפואית היא בנזק ממנו סובל הנפגע, נזק אשר לא היה מתרחש, לולא רשלנותו של המטפל.
אין פירושו של דבר כי הפרת חובת הזהירות איננה חמורה בכל מקרה, אך אין טעם כלכלי בהגשת תביעה, אם לא נגרם נזק פיזי משמעותי.
לקבלת מענה משפטי מקצועי בתחום רשלנות רפואית כנס/י לפורום רשלנות רפואית >>
הוכחת הקשר הסיבתי
התנאי האחרון הנדרש לקיומה של רשלנות רפואית הוא הוכחת הקשר הסיבתי שבין שני המרכיבים האחרים: הפרת חובת הזהירות והנזק שנגרם למטופל.
נטל ההוכחה כי הגורם המטפל התרשל, מוטל על התובע ועליו יהיה להראות כי הנזק שלו לא היה נגרם, לולא רשלנותו של הנתבע.
נתבעים רבים ברשלנות רפואית, מנסים להוכיח כי היה אירוע מנתק או כי מתקיימת נסיבה המנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגות המטפל לנזק.
בהעדר קשר סיבתי ברור בין הפרת חובת הזהירות לנזק, ייתכן ויתקשה הנפגע לזכות בתביעה. דוגמא למצב שכזה הוא כאשר התובע סובל מבעיות רפואיות, אשר עלולות לגרום לנזק שנגרם לו. במצב דברים זה, ייאלץ התובע להוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי התנהגות הנתבע היא זו שגרמה לנזק.
הדבר מדבר בעד עצמו
ככלל, נטל ההוכחה כי המטפל נהג ברשלנות, הוא על כתפי התובע. לפיכך, התובע הוא זה שחייב להראות כי נתקיימו שלושת התנאים, כפי שפורטו לעיל.
חריג לכלל זה הוא טענה הנקראת "הדבר מדבר בעד עצמו", אשר במסגרתה, עובר נטל ההוכחה אל הנתבע, אשר יצטרך להוכיח כי הוא לא התרשל.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אשר מכוחו יכול התובע לטעון טענה זו, דורש את קיומן של הנסיבות הבאות:
1. אי ידיעה: התובע לא ידע או לא הייתה לו יכולת לדעת, מה היו הנסיבות אשר גרמו לנזקיו.
2. נכס הנתבע: הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
3. הסתברות: בית המשפט סבר כי בנסיבות העניין, הגיוני יותר כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר שנקט זהירות סבירה.
בהתקיימם של שלושת התנאים האלו, עובר נטל ההוכחה לנתבע, ועליו יהיה להראות כי התנהגותו לא הייתה רשלנית.
רשלנות רפואית – הגשת תביעה
כאשר נתקיימו שלושת המרכיבים של רשלנות רפואית, יוכל הנפגע להגיש תביעה נגד הגורם המתרשל. הצלחתה של תביעת רשלנות רפואית תלוי בשלושה גורמים מרכזיים:
1. עורך דין מומחה: רשלנות רפואית הוא תחום משפטי מורכב ועל כן, חובה לפנות לעורך דין המתמחה בענף זה.
2. הרשומות הרפואיות: איסוף כל החומר הרפואי הוא תנאי מרכזי בתביעת רשלנות רפואית, משום שהמסמכים הרפואיים דרושים להוכחת התנהגותו של הנתבע. כמו כן, באמצעות הרשומות הרפואיות, יבסס המומחה את חוות דעתו.
3. המומחה הרפואי : על פי דין, חייב התובע להגיש, עם כתב התביעה, חוות דעת של מומחה רפואי, אשר קובעת כי הנתבע התרשל בתפקידו וגרם לנזק ממנו סובל התובע. מהימנותה של חוות הדעת היא קריטית משום שבית המשפט נאלץ, במרבית המקרים, להכריע בין חוות הדעת מטעם התובע לבין חוות הדעת מטעם הנתבע.
כיצד מזהים מקרה של רשלנות רפואית? ראשית, התנהגותו של המטפל הייתה בלתי סבירה, שנית, היא גרמה לנזק פיזי ארוך טווח למטופל ושלישית, ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התנהגות המטפל לבין הנזק.
לקריאה נוספת >> חושש שנפגעת מרשלנות רפואית המאמר המקיף
