מאת עו"ד גיל נדל, עו"ד קרן לוי
סחורה של יבואן נפרקת במחסן. כשהיבואן רוצה למשוך את הסחורה מהנמל הוא מבחין שיש חסר במטען. המחסן טוען שהחסר לא ארע אצלו. בתביעה שהיבואן מגיש לבית המשפט הוא לא מצליח באופן פוזיטיבי להוכיח שהחסר נוצר כשהמטען שהה במחסן, ובכל זאת בית המשפט פוסק לטובת היבואן ומחייב את המחסן לפצות את היבואן בגין החסר. כיצד הדבר אפשרי?
לעיתים קרובות תביעת נזיקין המוגשת כנגד נתבע שהתרשל במילוי חובתו נכשלת, כיוון שהתובע לא מצליח להוכיח שהנתבע באמת התרשל. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ופסיקת בתי המשפט, מספקים כלל משפטי, אשר קובע כי בנסיבות מסוימות, התובע אינו צריך להוכיח שהנתבע התרשל, אלא הנתבע צריך להוכיח שהוא (הנתבע) לא התרשל. כלל משפטי זה משנה את כל התמונה, שכן כעת – אם הנתבע לא יצליח להוכיח שהוא לא התרשל – יפסוק בית המשפט לטובת התובע.
הכלל המשפטי שלנו מכונה בשם "הדבר מדבר בעד עצמו". הוא מופיע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ובשל חשיבותו נביאו במלואו:
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.
במספר מקרים, בתי המשפט הסכימו לרכך את הדרישות של הסעיף, וקבעו באופן כללי שהסתברות של רשלנות, על פי ניסיון החיים, עשויה להספיק כדי להטיל על הנתבע את חובת הראיה להוכיח שלא היתה התרשלות מצידו או להוכיח את הגורם לנזק שאיננו בשליטתו.
הנה מקרה שנדון לאחרונה באחד מפסקי הדין הממחיש את הענין:
מטען של כלי נגינה יובא לישראל ובוטח ע"י חברת ביטוח. המטען הגיע לישראל ואוחסן במסוף מטענים. כשהיבואן (באמצעות סוכן המכס שלו) ביקש לשחרר את המטען מהמסוף, התברר ליבואן כי קיים חסר במטען, ונציג המכס שהוזמן לצורך דיווח על החסר אישר את דבר קיום החסר. נחברת הביטוח, ששילמה ליבואן פיצוי עבור החסר, תבעה את המסוף בטענה שהמסוף אחראי לחסר, שכן, לטענתה, החסר ארע כאשר המטען היה ברשות המסוף, והוא ארע כתוצאה מרשלנות המסוף. מנגד, המסוף טען שהמטען הגיע לרשותו עם אריזות קרועות, והחסר ארע כאשר המטען לא היה ברשותו.
בית המשפט הגיע לממצאים העובדתיים הבאים:
א. מקובל היה במסוף שכאשר קיים נזק - הדבר נרשם.
ב. כאשר המטען הוכנס למסוף, לא רשם נציג המסוף הערה כלשהי כאשר בדבר חסר או בנוגע לכך שאריזות הטובין קרועות, בו בזמן, שלגבי טובין אחרים מאותה מכולה נרשמו הערות נזק.
ג. ליבואן נודע על החסר לאחר שהמטען שהה במחסני המסוף ששה ימים (דהיינו, שבמשך תקופה מסוימת למסוף היתה שליטה מליאה על המטען).
על בסיס צירוף העובדות הנ"ל קבע בית המשפט שהכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מתקיים בענייננו: החסר אירע כשהמטען היה במסוף, ושהתרחשות העניינים מתיישבת יותר עם הנחה של רשלנות מצידו של המסוף מאשר חוסר רשלנות, ועל כן, קבע בית המשפט שנטל ההוכחה הינו על המסוף.
ואולם, המסוף לא הוכיח שלא היתה התרשלות מצידו, ועל כן, חויב המסוף לשלם לחברת הביטוח את סכום הפיצוי שחברת הביטוח העבירה ליבואן.
ת.א. 45862/03 אליהו בע"מ – חברה לביטוח נ` קונטרם בע"מ, בית משפט השלום בתל אביב.
