בעידן בו אנו לומדים, כי לצורה בה נתייחס אל הגוף והסביבה שלנו, יש משמעות גם לטווח הקצר, מפתיע לצפות בכל אותם מטבחים סטריליים המופיעים בתוכניות הבישול בטלויזיה: משטחי עבודה מנירוסטה קרה עד אין קץ, ארונות עם תאורה פנימית בגוונים כחולים קפואים, אי מטבח עם כיור מזכוכית ונישה מיוחדת למיקסר שמתרומם ומגיח מבעד לשיש בלחיצת כפתור. הדבר מפתיע בעיקר כי כולנו מנסים "לחזור למוטב", מה שזה לא יהיה, מעין להחזיר לטבע הדברים את המשמעות הפשוטה שלהם, מבלי לסבך אותה בדברים שיכולים להרע לנו. וכך כולנו אוכלים פירות וירקות אורגניים שלא רוססו נגד חרקים (גם אם זה אומר שהם יקרים יותר, הם פשוט בריאים יותר) וכולנו דואגים להשתמש כמה שיותר באנרגיה סולרית ובאור יום טבעי, וזוכרים שכשיוצאים לשמש הטובה חייבים לשים קרם הגנה.
מכאן שהייתם מצפים שהרוח הכללית הזו תגיע גם אל עולם העיצוב ושנראה סלון, חדרי שינה, ומטבחים מעוצבים מחומרים "טבעיים" ומתמחזרים כמו ארונות על טהרת העץ המלא (מגזעים שנפלו בלבד, לא מיערות גשם שחוסלו לטובת ארונות מהגוני נעימים למראה), שולחן מפלסטיק ממוחזר ואהילי תאורה מנייר. אך לא, בכל פעם שרצו להראות לנו בטלוויזיה מטבח שיעיף אותנו מהכורסה היינו צריכים לחזות באיזשהו פיל לבן ומתכתי שנראה כאילו הוא איזה מטבח תעשייתי בקו יצור לשניצלים או בכלל המטבח העתידי של באטל סטאר גלקטיקה, אי שם, בעתיד בו הכל מבריק ואובאלי וסגלגל. אם זה חיים כהן (מינוס איילת לטוביץ' אבל פלוס מרינה מקסימילין בלומין המקסימה), או אם זה "פותחים שולחן" עם אהרוני, גיל חובב או קרב סכינים/ מאסטר שף: המטבח תמיד יהיה חללי ויותר משהוא יעורר חשק לבשל בו הוא יזכיר חדר ניתוח שמוכן לבואו של ביש המזל.
אבל לאחרונה יש דווקא איזו תנודה מסוימת בקרב מגזיני אופנת עיצוב הבית. כל מיני בתים של אדריכלים וארכיטקטים ידועי שם מצולמים לכתבות עומק מרתקות שבוחנות איך הם בחרו שגרם המדרגות ישוחח עם השידה שמתכתבת עם המאה הקודמת אבל קורצת בשפה עיצובית עדכנית אה-לה-גורבוזיה. מה שמעניין הוא שכמעט כל המגזינים בחרו שתמונת השער תהיה דווקא של המטבח של אותו סלב, כמעין קריאה על בשורה חדשה: מטבחים כפריים, ישמור השם! ולא בכדי, לאט, בלי ששמנו לב, סיפרו לנו מהי החשיבות של חלל פתוח ומזמין בסלון האורחים, למה חדר השינה חייב להיות מעוצב לפי תורת הפאנג שואי וכיצד יש לארגן את חפצי הילדים בכל מיני פתרונות אכסון שוודים של איקאה. האם סוף סוף הגיע זמנם של המטבחים לקבל את המייק-אובר המתבקש? כי הרי כבר שיפצנו את המקלחת, וממש לא צריך עכשיו לקנות שולחן אוכל חדש, אז למה לא המטבח בעצם? למה לא לנסות ולראות מה כבר אפשר לשנות שם?
וזה מטריד, בעיקר כי בעוד בחדר ההורים נמצאים ההורים בלבד, בחדר של הילדים מבלים רק הילדים ובסלון זרוק הבעל, הרי שבמטבח כולם נמצאים וכמעט כל הזמן, תחשבו על זה: בבוקר לפני שיוצאים, כשחוזרים, בארוחת הערב ובנשנוש שאחרי. שם זה המקום לקפה הראשון שמציל את היום, זה המקום לבשל בו מרק לבעל החולה (הם ממש בטוחים שהם גוססים כשהם חולים, אה?) בזמן שהבן הקטן יושב ליד ושואל שאלות משיעורי הבית. אז למה אותו מטבח, חדר קסום בעצם, לא זכה לכבוד הראוי הזה עד עכשיו? כנראה בגלל שתמורה בתפיסה שלנו את המטבח: כשהיינו קטנים המטבח היה נחלתה הבלעדית של האימא שלנו: מקום בו כול סודות המשפחה מתנקזים לתוך ריבות טעימות ומרקחות רטבים נהדרים. אחרי זה כשגדלנו הבנו שבלי אמא זה לא יקרה ושתמיד קל יותר להזמין במחוץ. המטבח הפך לחדר עבודה שמשתמשים בו מחוסר ברירה, לא חסר מפגש כי אם צומת מרכזית בבית שלא חשוב להתעכב עליה יותר מידי.
ולכן אני קורא לכולם, לכל מי שקורא את המילים האלו: צאו לרחובות, אל תתביישו! תישאו דגלים וכרזות ותספרו לכולם למה עיצוב מטבחים כמו של פעם הוא הדבר הבא. לא בשם הרטרו, חלילה. לא בגלל שזה מגניב, אלא זה כי בעיקר פונקציונאלי ונעים. מי לא רוצה להכנס למטבח, אפילו אם הוא רק מטבחון קטן, עם תאורה צהובה חמימה, משטח שיש אדום בלי בושה, ארונות "כאילו ישנים" מעץ מלא עם שפשופים וידיות מפלסטיק זול ומקסים. יהיה כיור רגיל, מקרמיקה לבנה כמו שהיה בבית של סבתא, ויהיו אריחי רצפה שקל לעשות עליהם שפונז'ה (וזה ממש לא משנה שבשאר הבית יש פרקט). תהיה שם מן תחושת זמן אחרת, כאילו הוא נמתח קצת מעבר למה שאתם רגילים, וזה נעים, כי מותר להשתהות שם וכי אתם כל היום בעבודה חשבתם לעצמכם מה אתם הולכים לבשל שם הערב.
משה תבור
