הטעויות של משה קצב 

נשיא המדינה לשעבר משה קצב, שהורשע הבוקר באונס, יכול להאשים רק את עצמו. הכוונה היא לא רק למובן מאליו, למעשים הקשים שעשה במשך שנים בעובדות בלשכתו, אלא דווקא לצד אחר, להתנהלות שלו, ושל הצוות המשפטי והתקשורתי שלו, כאשר הוא נקלע למשבר של חייו.

ניהול משבר תקשורתי הוא מיומנות, מקצוע וגם אומנות. במשבר הזה עשה קצב את כל הטעויות האפשריות.

במו ידיו, כמו בסיפור מוסר טרגי, הפך קצב את בקשתה של א' מבית הנשיא לקבל ממנו פיצוי כלשהו על עגמת הנפש שגרם לה, לפרשה שתוביל אותו, ככל הנראה, אל מאחורי סורג ובריח, כעבריין מורשע באונס.

טעותו העיקרית היתה ונשארה היוהרה. המחשבה שאפשר לעשות הכל, וניתן לרמות את כל האנשים כל הזמן. והוא כמעט הצליח. הצליח להרתיע את הקורבנות במשך שנים מלהתלונן, והצליח, ברגע קריטי, גם לשכנע את מזוז וצוות פרקליטים מבולבל, שאפשר להסתפק בהרשעה סימלית בהטרדה ועונש על תנאי. אבל הטעויות גברו על ההזדמנויות.

לאמנון אברמוביץ מגיע היום צל"ש על החשיפה, ועל סיומה של השתיקה שאפפה שנים רבות את הפרשיות המיניות של קצב.

טעותו העיקרית של קצב היתה במלחמת החורמה שקידש נגד המתלוננות ונגד התקשורת. בזיכרון הקולקטיבי שלנו נחרט מופע האימים של קצב, מול מצלמות הטלוויזיה, בכתב אישום נגד התקשורת בכלל, ערוץ 2 וגדי סוקניק. הופעת האימים הדגישה לעין כל את הצד האלים של האיש, שהיה מוסתר היטב מהתקשורת במשך כל הקריירה הציבורית הארוכה. ההתקפה הישירה על המתלוננות, כאשר נטען שהן "זונות" ועל העיתונאים שהביאו את הסיפור, עוררה תגובה רחבה של תמיכה. מתלוננות נוספות, מהעבר הרחוק, התגייסו כדי לסייע, ולפרסם את הפרטים מהעבר. עיתונאים הבהירו לנו היטב שאין מדובר בעוד פרשת חיים רמון, אלא בדברים קשים הרבה יותר.

במקום לנסות לסיים את הפרשה באופן מהיר ושקט ככל האפשר, תרם קצב לליבוי הלהבות, הגביר את העוצמה והפך את תלונתה של א' מבית הנשיא לפרשה מתמשכת של תלונות על אירועים דומים מהעבר. בתחילת הפרשה ניתן היה לסיים אותה בהתפטרות מהירה, התנצלות ופיצוי, אך הוא נאחז בכיסא ויצא להתקפה. בהמשך ניתנה לו הזדמנות פז להסכים לעסקת טיעון מקילה באופן שערורייתי. גם כאן ראינו כי מערכות השלטון שלנו מתקשות להתמודד עם כוחות גדולים ועם ההשפעה של בכירים מקושרים. הכוח המרכזי שעמד לכל אורך הדרך לצידן של הקורבנות, ולא היסס לחשוף את קצב בקלונו, היתה התקשורת. היא שדחפה לכתב אישום, והצליחה גם לסקל את עסקת הטיעון. כן, גם בנוגע לעסקת הטיעון המפוקפקת, כמו בתחילת הפרשה מגיע הצל"ש לתקשורת. הכיסוי התקשורתי של הפרשה הוא זה שהוביל את קצב לסרב לעסקת הטיעון החלומית. קצב הבין כי נוכח הלינץ' התקשורתי שעבר, גם עסקת טיעון מקילה, משאירה את הדימוי התקשורתי שלו כ"עבריין מין סידרתי". הדרך היחידה שנותרה לו לשקם את מעמדו ואת כבודו, היתה לנסות להמר, הימור מרחיק לכת, על זיכוי בבית משפט.

הטעויות של קצב הובילו התפטרויות של חלק מהצוות המשפטי שלו, וחלק מהצוות התקשורתי. בניהול משבר תקשורתי, ודאי שהוא משולב, תקשורתי ומשפטי, הכלל החשוב ביותר הוא לשים את האגו בצד, ולהבין את הלך הרוח הציבורי. קצב היה מוקף קבוצה קטנה של תומכים, חסידים שוטים, שכמו תמיד במקרים דומים, גורמים את הנזק הרב ביותר. במקום לקבל משוב אמיתי על מצבו וסיכוייו, הוא התבוסס בתחושת העוול, כאילו הוא הקורבן. היום, בהכרעה אמיצה, מזכיר לנו בית המשפט מיהו העבריין ומיהו הקורבן. מעט צניעות ולקיחת אחריות, כבר בתחילת הדרך, היו מביאים גם את משה קצב למקום אחר לגמרי בסופו של המשבר.