נתניהו וליברמן מציגים: הזוג המוזר 

נתניהו וליברמן מציגים: הזוג המוזר יורי גנקין

מערכת היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר החוץ שלו אביגדור ליברמן, בייחוד כפי שהיא באה לידי ביטוי בשבוע החולף -  מזכירה לי יותר ויותר את מערכת היחסים שבין נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון וסגנו ספירו אגניו – האחרון אמר את מה שהראשון לא יכל להרשות לעצמו להגיד.

ריצ'רד ניקסון התמודד פעמיים לנשיאות ארצות הברית – בפעם הראשונה הפסיד לקנדי בין היתר משום שנתפס על ידי הציבור (ובצדק) כפוליטיקאי בוטה שלא נותן דין וחשבון לאף אחד ומשחרר את חרצובות לשונו חדשות לבקרים. קנדי לעומתו היה לפוליטיקאי אדיב ומנומס שגילם את הרוח החדשה שרצו לראות בוושינגטון של אותה התקופה.

אחרי הירצחו של קנדי עלה לשלטון סגנו לינדון ג'ונסון שאף נבחר באופן רשמי כיורשו ב-1964. ג'ונסון כיהן עד 1968 והחליט שאין הוא חפץ בקדנציה נוספת לה היה זכאי על פי חוק ופינה את כס המועמד הדמוקרטי ליוברט האמפרי שהפסיד לניקסון. הגורם המרכזי לתבוסתו של האמפרי היה נעוץ כמובן במלחמת וייטנאם הכושלת, אך אין בכך בכדי להמעיט מהשינוי האישי שעבר ניקסון  - לפחות כלפי חוץ. הלקח שהפיק ניקסון מהכישלון הקודם מול קנדי  היה מאוד ברור וטרוויאלי – בכדי להיבחר לנשיאות חייב ניקסון להתחבב על כמות גדולה ככל הניתן של בוחרים ולכן אסור לו לומר דבר שיגרום לתומכיו הפוטנציאליים להתנער ממנו – לשם כך הוא הביא את אגניו.

בעוד שניקסון טיפח את תדמיתו הממלכתית – היה אגניו לשליח שעושה את העבודה המלוכלכת עבורו. עבודתו זו נקטעה ב-1973 עת נאלץ לחתום על הסכם טיעון שבמסגרתו הודה בהעלמת מס, בהלבנת הון ובקבלת שוחד. הבוס שלו אגב, שרד בבית הלבן, פחות משנה אחרי התפטרותו של אגניו – ונאלץ לעזוב את וושינגטון בבושת פנים אחרי שנחשפה מעורבותו בפרשת ווטרגייט.

ובחזרה לישראל, ליברמן הוא שר החוץ בממשלתו של נתניהו (ואף מוגדר כסגן ראש הממשלה) – אך בניגוד לאנגיו שהיה כפוף בבירור לניקסון – הרי ששר החוץ שלנו עושה ככל העולה על רוחו פעם אחר פעם, ואף מוכיח כמעט מדי יום כי הוא מתעתד "לעקוף" את נתניהו ולהפוך למנהיג הבא של מחנה הימין.

ובכל זאת, הליכוד היא עדיין המפלגה השולטת בקואליציה וראש הממשלה, אם היה רוצה בכך, יכול היה לפטר את שר החוץ שלו ולצאת בקמפיין דה-לגיטימציה נגדו. העניין הוא שכמובן – אין לנתניהו כל סיבה לעשות כן משום שדבריו של ליברמן משקפים את מחשבותיו המדוייקות של נתניהו אשר מנוע, מתוקף תפקידו ומעמדו – להשמיען בריש גלי ולכן מסתפק בדיונים פנימיים בלבד. הבעיה היא שבניגוד לאגניו וניקסון ששירתו את אותו המחנה הפוליטי – נתניהו וליברמן משתייכים למפלגות מתחרות, שגם אם שתיהן נוטות לצידה הימני של המפה הפוליטית – הרי שהתחרות ביניהם בשיאה.

בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה – ראש הממשלה נבחר בכדי להוביל, ראש הממשלה צריך להשמיע את דעתו ולא להשתמש בקבלני משנה פוליטיים ששומטים את הקרקע מתחת לרגליו של הבוס. אם נתניהו חושב שאל לה לישראל להתנצל בפני הטורקים – עליו להצהיר כן ולא להתחבא מאחורי כתפיו הרחבות של ליברמן, אם נתיהו חושב שאין סיכוי להסדר שלום אמיתי עם הפלסטינאים בעת הזו – וכי פניו מועדות להסדר ביניים – עליו להצהיר על כך ולהיות מוכן לספוג את המחיר הפוליטי שיהיה כרוך בהכרזות מהסוג הזה – כל התנהלות אחרת תממש את סיוטו של נתניהו ותגדיל את הפופולריות של ליברמן שנתפס על ידי חלק בלתי מבוטל מהציבור כאדם היחידי שאומר את מה שכולם חושבים אך מפחדים לבטא.  כרגע עושה רושם כי הדבר היחידי שיכול לעצור את ליברמן מלבד ליברמן עצמו הם החקירות נגדו שיכולות למוטט קריירה פוליטית של עשור וחצי  - בכמה שניות. ונתניהו – עסוק בלתקוע לעצמו מקלות בגלגלים.

מזמין אתכם להיכנס לבלוג שלי - ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין