לפני שבועות מספר הרצאתי באולם גדול בבית מלון באילת לפני מאות אנשים.
נושא ההרצאה היה "התמודדות עם מצבי לחץ בבעלי חיים ובבני אדם".
קבוצת המאזינים ,קיימה כנס של מספר ימים בנושאי התמודדות החברה הישראלית עם מצבי לחץ העלולים להגיע, לכל הדעות, בעתיד כגון בעת רעידת אדמה, פיגוע המוני או מלחמת טילים עם החזבאללה ואחרים, חס וחלילה ושלא נדע...
אני טוען מזה שנים כי יש צורך חיוני לקחת בחשבון גם את נושא בעלי החיים וההתמודדות איתם ולמענם בעת מצוקה. בהרצאותיי ומאמריי , אני מציע להקים במסגרת השירותים הוטרינריים, מערך לשעת חרום שינוהל ע"י רופא וטרינר. למערך זה יגויסו כלל המרפאות הוטרינריות, שיוגדרו כחלק מ רח"ל (רשות חירום לאומית) ויוכרו כ"מפעל חיוני" ויתוקצבו בהתאם.
בנוסף, יש לגייס למערך את העמותות השונות למען בעלי חיים ומתנדבים ולדאוג לאיסוף החיות בצורה מסודרת, בדיקת נוכחות השבב התת- עורי, רישום מדוקדק של פרטי בעל החיים והיכן הוא נימצא ולהיכן הוא הועבר, כך שניתן יהיה במהירות למצוא בעלי חיים שנעלמו.
אל למדינה להסתמך רק על טוב ליבם של האנשים.
יש להיערך לכך מערכתית ותקציבית מבעוד מועד. ללא היערכות כזו, עשויים כל בתי המחסה, העמותות, וההסגרים הרשותיים לקרוס תוך שעות ספורות, כפי שקרה במלחמה האחרונה.
רשויות רח"ל יספקו למערך זה:
• תרופות חומרי הרדמה וטרינריים,
• מקומות איסוף ומקלט, מזון ושתייה,
• אמצעי ריסון ולכידה מקצועיים,
• משאיות מיוחדות עם כלובים מותאמים לגודלם וסוגם של בעלי החיים.
כל המצויים בתחום מבינים כי ניתן לעשות כל זאת בעלויות לא גבוהות.
עלינו לזכור כי בניגוד לבני האדם, בעלי החיים המבויתים, וגם חלק חיות הבר שבשבי, אינם מסוגלים להגן ולדאוג לעצמם. מוטלת עלינו החובה לדאוג ולשמור עליהם, הן למען בריאות הציבור והן לשמירת הערכים שלנו, כבני אדם, וגם כי, בסופו של דבר , אלו בני המשפחה שלנו ואנו אוהבים אותם מאד...
משנסתיימה ההרצאה, השתרך לו תור ארוך של אנשים בסמוך אליי, שניגשו וביקשו לברר בפרטיות מולי כל מיני עניינים אישיים הקשורים להם ולחיות המחמד שלהם.
שמתי לב לאדם מבוגר, שיערו מקליש ולבן, עומד בצד וממרר בבכי חרישי, דמעות זולגות משני צידי פניו חרושי הקמטים.
התנצלתי בפני הממתינים, וניגשתי אליו ישירות לשאול במה אפשר לעזור לו ומדוע הוא נסער כל כך ובוכה.
האיש הופתע לראות אותי לידו, אולם מייד התעשת וסיפר לי כי דבריי בעת הרצאתי פרטו על נימים חבויות בנפשו וגרמו לו לסערת רגשות גדולה.
מסתבר שהוא אלמן ששכל את אשתו לפני שנה בדיוק.
שניהם גידלו שנים רבות כלב ואהבו אותו מאד. עם אשפוזה של האישה, ובמהלך הטיפולים האינסופיים והקשיים הבלתי נגמרים במחלקה האונקולוגית, הכלב נכנס לדיכאון, סירב לצאת מתחת למיטה , והלך וכחש בעקביות.
ביום מותה של האישה, בעת שחזרו האיש וילדיו לבית לשבת שבעה כמקובל, קיבל אותם הכלב ביללות עצב כה קורעות לב, שכל המשפחה והחברים, גם הקשוחים ביותר לא יכלו שלא להזיל דמעה.
מאז השבעה, הכלב לא חזר יותר לעצמו, התנהגותו השתנתה, הוא מיעט לאכול ונראה מאד מכונס בעצמו.
האיש סיפר לי כי עם תום השבעה ולאחר השלושים, פחת מאד זרם המבקרים בביתם, זה טבעי, אולם לראשונה בחייו האיש הרגיש בודד לחלוטין בחיי היומיום.
להפתעתו הכלב עלה על המיטה, התמקם בצד השינה של אשתו המנוחה, ושקע בשינה.
לאיש לא היה לב להוציא אותו משם, וזה הפך להרגל משותף.
משום מה , דווקא העובדה שכלב גדול וכבד, שוכב במיטה , עודדה את רוחו של האלמן השבור והבודד.
בדיוק ביום השנה למותה של אשתו, ביארצייט, הלכו האיש ובניו עם חבריהם להתפלל על קברה.
משחזרו, מצאו את הכלב שוכב במיטה, ללא רוח חיים...
איך אתה מסביר את זה, ד"ר ליליאן, שאל בדמעות, איך ייתכן שבדיוק שנה אחרי שאשתי נפטרה, מת גם הכלב?
האם הוא ידע "לכוון" את זה ככה?
אין לך מושג כמה זה זעזע אותי, וכעת עם הרצאתך על בעלי חיים בעת מצוקה אני שואל את עצמי האם יכולתי לעשות משהו שימנע את מותו של כלבי האהוב?
זו הסיבה , ד"ר ליליאן, שאני בוכה, על אשתי המנוחה זיכרונה לברכה, ועל הכלב הנאמן והאוהב שמת במיטתה בדיוק שנה אחריה...
נאלמתי דום.
ניסיתי להסביר בקול חלש כי לנו אנשי המקצוע , לא תמיד יש תשובה מדעית ומושכלת לכל אירוע שאנו נתקלים בו בבעלי חיים ובכלל.
ייתכן והכלב הרגיש קלט את העובדה שבני המשפחה נעצבים שוב לליבם לקראת יום השנה לפטירת האם, וליבו לא עמד במעמסה.
אולם ביחסים הנפשיים והאינטימיים שבין אנשים לכלביהם רב הנסתר על הנגלה, וסיפור זה הינו בהחלט מיוחד במינו, ומרגש כהוגן.
איחלתי לו כמקובל שלא ידע עוד צער, ופרשתי לחדרי במלון שקוע בהרהורים.
והנה, השבוע, הגיע אליי האיש למרפאה , אוחז בידו רצועה חדשה ובקציה כלבה צעירונת מגזע ג'ק ראסל , פעלתנית ושובבה ביותר.
האיש נראה בריא ומעודד, לחייו שזופות, שיערו מסורק בקפידה, ואישה בלונדינית וגבוהה, מטופחת למראה טופפת לצידו על נעלי עקב מרשימים.
מסתבר שהם הכירו לפני שבוע ממש בטיול לפנויים פנויות , ומאז הם ביחד, והם באו למרפאתי בעקבות המבצע המתקיים בימים אלה לעידוד עיקור מוזל בכלבים.
ביום כתיבת סיפור זה, עיקרתי את הכלבה, הכל עבר בשלום, וממש כעת הגיעו שני בני הזוג לקחת את הכלבה לביתם.
האיש התעכב לרגע על מפתן דלת המרפאה ואמר לי, : " אתה זוכר ד"ר ליליאן איך נפגשנו, שם באילת בהרצאה שלך, כמה הייתי שבור ומדוכא בגלל הכלב שלי הזקן, והינה, תראה אותנו היום , עם כלבה חדשה ואהבה חדשה, אני היום שוב אופטימי ומאושר... התבוננתי בהם , שלושתם הולכים במתינות, נראה שתהינה להם עוד הרבה שנים מאושרות יחד...
ד"ר אבי ליליאן רופא וטרינר מנהל מיכללת מגן דוד ירוק יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן יו"ר סיעת רמת גן הירוקה חבר מועצת העיר בר"ג
מחבר הספר "עטלף במרפאה"
