המשטרה התעלמה- המשטרה תשלם 

רבים האזרחים שאיתרע מזלם להגיש תלונה במשטרה. בחלק מהמקרים מדובר בעבירות רכוש ובאחרים בעבירות אלימות. בכל המקרים מדובר בחוויה בלתי נעימה בעליל שהמערכת אינה טורחת להקל עליה. הצורם ביותר, במרבית המקרים ומעבר לחוסר היעילות המופגן והעדר תודעת השירות המוחלט של המערכת, הינו אדישותה.

הדבר בולט במיוחד במקרים בהן מדובר בעבירות שיטתיות או חוזרות ונשנות. כמוצא אחרון פונה המתלונן למשטרה, אלא שלעיתים קרובות חוסר האונים שלו גדל כאשר הוא נוכח כי זו אינה מזדרזת להושיע.

התירוץ הנפוץ ביותר של המשטרה, כך נראה, הוא "העדר כוח אדם". להבדיל מחברה פרטית, חיה המשטרה (כמו גופים ציבוריים נוספים) במעין "בועה" ובהנחה כי מצוקתו של האזרח אין בה כדי להשליך עליה, והיא מוגנת מפני תוצאות מחדליה.

למשטרה יש אחריות נזיקית

מדובר בהנחת שווא. המשטרה, כמו כל גוף ציבורי אחר, חשופה לאחריות. למשטרה יש אחריות נזיקית, והיא עשויה בהחלט להיתבע ולהידרש לשלם פיצויים

לניזוקים ממחדליה. הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי .

בהקשר זה כבר נקבע, כי "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה". עוד נקבע בעניין זה, כי "המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין... אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר".

במקרה שהיה הוגשה תלונה מטעם חברה כנגד עובר לשעבר בשל חשד לפריצות חוזרות ונשנות לשרת המחשב שלה, גרימת נזק לבסיס הנתונים ונטילת מידע ממנו ללא רשות. לאחר שהחקירה החלה להתמהמה הוברר כי למשטרה ניתנה הוראה ל"שינוי סדר העדיפויות" והטיפול בתלונה נזנח.

מספר מכתבים חריפים מעורך-דינה של אותה חברה והודעה חד-משמעית כי האחריות לכל נזק עתידי תוטל על המשטרה, הם שהביאו לבסוף לחידוש החקירה במשנה מרץ ולהשלמתה.

אוזלת יד מוחלטת

במקרה אחר סבלה משפחה ממסכת ממושכת וחריגה של הטרדות, איומים וגרימת נזק לרכושה. המשטרה נקטה אוזלת-יד מוחלטת במהלך כל אותה תקופה עד שלבסוף נאלצה אותה משפחה להימלט על נפשה למקום מגורים אחר מחוץ לעיר מושבה.

באותו מקרה נקבע, כי "אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים. זאת הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה, והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען".

לעניין זה קבע בית-המשפט, כי "אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה"

בהתאם להלכה שנקבעה, חייבת המשטרה לטפל בתלונות המוגשות על מעשי עבירה שנעשו באדם בעבר, הנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה הופך המתלונן את חובתה הכללית של המשטרה לטיפול בתלונות לחובה קונקרטית כלפיו.

למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול. בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה והחלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת.

לעניין זה נקבע, כי "אין דומה נזק הנגרם לרכוש באירוע בודד, שמניעתו מחייבת פעולה מיידית של המשטרה בתגובה לתלונה, לנזק הנגרם במהלך תקופה ממושכת שבמהלכה מוגשות תלונות רבות וקונקרטיות, הפותחות בפני המשטרה מתחם רחב של קווי פעולה. תלונות ספורדיות על עבירות קלות אינן דומות לתלונות תדירות ועקביות על עבירות רבות, היוצרת סיכון ממשי לגופם ולרכושם של הזכאים להגנה".

קנס למשטרה

בענייננו נקבע כי למתלוננים הוסב, בשל מחדלי המשטרה, נזק שאינו ממוני (לא כספי) בשל מסכת ההתנכלויות והפגיעה בשמם הטוב. לפיכך חויבו הן המטרידים והן המשטרה לפצות את המתלוננים בסך של 600 אלף שקל (75% מתוכם - המטרידים, והיתרה - המשטרה). בנוסף חויבו המטרידים לפצות את המתלוננים עבור הנזקים הכספיים שהוסבו להם, והמשטרה אף חויבה לשלם למתלוננים 25 אלף שקל בשל הוצאות ההליך.

המסקנה היא כי מוטב לה למשטרה לחדות משאננותה ואדישותה למצוקת האזרחים ולמלא תפקידה בצורה ובאופן להם כיוון המחוקק בהסמיכו אותה. ולאזרחים מומלץ להשכיל ולמצות את זכויותיהם גם כאשר המזיק הינו לא אחר מאשר - המשטרה.