חלוקת רכוש ונכסים על פי החוק 

במדינת ישראל, ישנו חוק איזון נכסים המחלק את הרכוש של זוג המצויים בהליכי גירושין, ולפיו כל מה שנצבר במהלך הנישואין במאמץ משותף, ללא קשר לרישום הנכסים, יתחלק בין הצדדים בחלקים שווים. חוק זה תלוי במועד נישואיהם של בני הזוג.

זוגות שנישאו לפני יום 01/01/74, וכן ידועים בציבור, עליהם חלה חזקה מיידית בשיתוף הנכסים, וכל אחד מן הצדדים יכול לדרוש את חלקו בנכסים בכל עת, ללא קשר למועד פקיעת הנישואין (גירושין או מוות של אחד מבני הזוג).

לעומת זאת, אצל זוגות שנישאו לאחר 01/01/74, וכן ידועים בציבור, חל חוק יחסי ממון, שאומר שאיזון המשאבים הוא דחוי, כלומר, רק במקרה של פקיעת הנישואין, יכול  בן הזוג לדרוש את חלקו ברכוש.

בני זוג שאינם נשואים ומנהלים חיי אישיות כבעל ואישה ומנהלים משק בית משותף מוגדרים ידועים בציבור. אין בחוק קביעה המגדירה את פרק הזמן המינימאלי ליצירת הסטאטוס ומהות היחסים היא שקובעת.

יחסי רכוש של ידועים בציבור אינם מעוגנים לגמרי בחוק כמו במקרה של גירושין, ויש צורך בראייה נוספת שתעיד על כוונת שיתוף באותם הנכסים בכדי לחלוק רכוש לפי חזקת השיתוף. בקביעת אופן החלוקה של הרכוש נבדקים קריטריונים כגון: משך החיים המשותפים, אופי החיים של בני הזוג, המאמץ המשותף ועוד.

גם אצל זוגות לאחר גירושין וגם אצל ידועים בציבור שנפרדו, היקף חזקת השיתוף תקף גם לגבי נכסים עסקיים ובהגדרה של רכוש המשותף נכללים גם זכויות פנסיוניות שנצברו ע"י אחד מבני הזוג, קרנות השתלמות, קופות גמל, ביטוחי חיים, כספים וחסכונות, מניות בחברות וכן רכוש עסקי.

יש לציין שנכסים שנצברו אצל אחד מבני הזוג לפני הנישואין או שעברו בירושה במהלך הנישואין אינם נחשבים בדרך כלל כנכסים משותפים ואינם נכנסים לפן של חלוקת רכוש. 

בדומה לאופן חלוקת רכוש, גם חובות שנצברו במהלך הנישואין הם חובות משותפים ומחולקים שווה בין בני הזוג, למעט מקרה שבו באופן מובהק לא ניתן לשייך אותם לתא המשפחתי כמו חובות שנוצרו בשל הימורים, בגידות, מעשים בלתי חוקיים וכו´.
נושא הרכוש הינו בתחום סמכותם של בית המשפט ובית הדין הרבני.

הערכאה שבפניה יידונו ההליכים היא זו שאליה הוגשה התביעה הראשונה. כלומר, במקרה והוגשה תביעת גירושין בבית הדין הרבני והתובע כורך את ענייני חלוקת רכוש בתביעה זו, אזי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני. אך במקרה שהוגשה תביעת חלוקת רכוש קודם לבית המשפט לענייני משפחה– לא תהא סמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינים של חלוקת רכוש.